AZ-h041

א:
דבר ידוע הוא שרוב העמים הנוכרים דמיינו את אליליהם כאילו הם קבעו את מעונם בראשי הרים. ושמא הדוגמא המוכרת ביותר לרעיון הזה הוא זה של האלים של היוונים שגרו על פסגת הר אולימפוס. שם האל זאוס ומשפחתו ואלים בני לויה ישבו במלכות. אבל הרעיון היה תקף גם לרוב הדתות האליליות האחרות. הכנענים, לדוגמא, האמינו שהאל הראשי שלהם 'אל' (שאת מקומו תפס מאוחר יותר 'בעל') ישב במלכות על הר צפון, 'במקום כלשהו בצפון'. כאשר הנביא ישעיה שופך את לעגו של האל הכנעני הוא מלגלג:

וכאשר בעל המזמור רוצה לשבח את העיר ירושלים כמשכנו של הקב"ה הוא מביא דימוי שאול מהמיתולוגיה הכנענית:

והאשורים והבבלים, שחיו בארץ שטוחה עד מאוד, בנו לאליהם מגדלי זִגּוּרַט שיצגו הרים.

ב:
הנביא ירמיה מעיד בכעס על האחיזה שהיתה לפולחן מעין זה גם על בני יהודה. במתקפה חריפה על עמו הוא מטיח את האשמותיו:

זהי התיחסות לאלה הכנענית אשרה (אשתר -אסתר – הבבלית-אשורית, אפרודיטה היוונית). בין הכנענים (והעברים שחיקו אותם) מקום הפולחן שלה היה ליד עמוד עץ, שעל פי רוב היה מוצב מתחת לעץ רענן. (יתכן והיה מובן שהענפים הפרושים של העץ יצגו את אברי המין החיצוניים של האלה או של הנשים הסוגדות לה.) הנביא אומר:

ג:
לא באופן סתמי הנביא מזכיר בנים בפסוק הנ"ל, מאחר ונראה שפולחן האלה הזו היה עניין משפחתי:

ואפילו לאחר שהאסון פגע בעם, ירושלים נכבשה, המקדש נחרב וגלו לבבל שמנו וסולתו של העם, אלה ששרדו ביהודה התריסו נגד ירמיה:

ד:
הדעות של שלושה חכמים מוצגות במשנתנו: תנא קמא, רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא. הוראתו של רבי עקיבא היא תגובה למה שרבי יוסי הגלילי אמר.

ה:
תנא קמא מבסס את משנתו על פסוק בספר דברים [ז כה]:

הנכרים סוגדים לאליהם על הרים וגבעות. אין איסור ליהודי על הנאה (הפקת רווח) מההרים והגבעות הללו היות והם עצמם אינם מזיקים והיהודי יכול לחרוש את האדמה ולקצור את פירות הארץ. מה שאסור ליהודי הוא ליהנות (להפיק רווח) מהמתכות היקרות שמקשטות את העמודים והצלמים.

ו:
ואולם, בגמרא נראה שהחכמים הבינו את דבריו של תנא קמא באופן שגוי לחלוטין. הם מבינים את המלה 'עליהם' (בביטוי 'כסף וזהב עליהם') כמתיחסת לגבעות עצמן! כפי הנראה הם חשבו שבימי קדם עובדי האלילים היו מכסים את ההרים המקודשים שלהם במתכות יקרות. קודם האמורא הארץ-ישראלי, ריש לקיש, סבר שהמחלוקת בין תנא קמא ורבי יוסי הגלילי היא זו:

האמורא הבבלי, רב ששת, מנסה להסדיר בהגיון את הקטע [ע"ז מ"ה ע"ב]:

בהמשך יובהר שבעצם אין זו מהות המחלוקת בין שני החכמים.

המשך יבוא.