AZ-h038

ח:
בגמרא [ע"ז מ' ע"ב] שואלים שאלה הגיונית ביותר בקשר לחלוקי הדעות שבין רבי מאיר לבין שאר החכמים. רבי מאיר אומר שהיו סוגדים לפסלים הללו לפחות פעם בשנה; אם כן כיצד יכולים החכמים להתירם בין אם הם אוחזים דבר מה בידם ובין אם לאו? האמורא הארץ-ישראלי הגדול, רבי יוחנן, מסביר שרבי מאיר הוא תמיד בעל דעה מחמירה ביותר בעניינים מעין אלה. הוא אומר שבמקום מגוריו של רבי מאיר הגוים נהגו לסגוד לכל פסל ופסל פעם בשנה; אף על פי שהוא יודע שהמנהג בעירו לא היה המנהג הרווח בכל שאר המקומות הוא אוסר את כל הפסלים שמא במקומות בהם סגדו להם מדי שנה, ישתמשו בהם יהודים כי הם ראו אותם בשימוש במקומות אחרים. מהצד השני, שאר החכמים אינם לוקחים בחשבון מקרים של מיעוט ולכן הם אינם רואים סיבה לאסור פסלים במקומות שבהם אין סוגדים להם.

ט:
באופן די מוזר, האמורא הבבלי, שמואל, אומר שהמשנה מתייחסת רק לפסלים של מלכים. ככל הנראה כוונתו לומר שמובן מאליו שכל הפסלים האליליים אסורים ליהודים; כך שמן ההכרח משנתנו מתיחסת לפסלי של קיסרים שהעם העריץ, ולא לאלילים רגילים.

י:
ואולם, רבי יוחנן, שמהיותו מארץ-ישראל אפשר להניח שהיה מיודע יותר בעניינים מעין אלו, אומר שכאשר רבי מאיר אוסר את כל הפסלים הוא מתכוון רק לפסלים העומדים בכניסה לעיר. ההנחה היא שהם סוג של אלים מגינים והם ממוקמים במקום כל כך בולט כדי שיהיה אפשר לסגוד להם.

יא:
בהמשך הדיון בגמרא [ע"ז מ"א ע"א] האמורא הבבלי רבה עושה הבחנה מעניינת:

יב:
משנתנו מזכירה שלושה עצמים שלפי החכמים מעידים על כך שהפסל משמש למטרות פולחן אליליות: אם הדמות מחזיקה בידה מקל או ציפור או כדור. בגמרא [ע"ז מ"א ע"א] מביאים ברייתא שמוסיפה לרשימה הזו עוד שלושה עצמים שהימצאותם מצביעה על כך שהפסל משמש למטרות פולחן אליליות: אם הוא מחזיק חרב בידו, אם יש כתר על ראשו, או אם יש טבעת על אצבעו.

יג:
בגמרא [ע"ז מ"א ע"א] מנסים להסביר מדוע העצמים האלו נחשבים לדתיים עבור עובדי האלילים:

עם כל הכבוד אני מציע שהסיבה מדוע העצמים הללו נחשבו כעדות שהפסלים שימשו לפולחן היתה שהעצמים האלו היו קשורים עם אלים מסוימים. אני מביא כאן שלוש תמונות הממחישות את טענתי.

ראשית ישנם תיאורים רבים של האלה הֵרָה (משמאל) מחזיקה בידה מקל. הרה היתה אלת הנישואין וחיי המשפחה, וככזו היא מתוארת כ-'מטרונה' השולטת בביתה. היא היתה בת-זוגו של זאוס אשר לו היו יחסים אין-ספור מחוץ לנישואין. מסכנה הרה.

האלה אתיני (מימין) היתה האלה הפטרונית (מגינה) של העיר אתונה.(מקדש הפרתנון על האקרופוליס באתונה מוקדש לה.) העוף המיוחד לה הוא הינשוף, כפי שניתן לראות באיור. כך היא הופיעה על מטבעות של אתונה עד כדי כך שהאתונאים התחילו לקרוא למטבע אחת 'אובול', שהיא המילה היוונית לינשוף.

זאוס היה המלך של האלים. הדבר המיוחד ביותר לאל הזה הוא הברק. ואולם, האיור דלעיל הוא המחשה של הפסל הגדול של זאוס באולימפיה. שימו לב לכדור שהדמות אוחזת בידה השמאלית. (בידה הימנית נמצא הברק.)

ב-ע"ז 035 המשנה התירה "כְבָשִׁין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ". מיכאל לוין כותב:

אני מבין למה המשנה חוששת מיין [מאחר ומשתמשים ביין לפולחן אלילי]. אבל למה חומץ?

אני משיב:

בעת העתיקה חומץ היה יין, עשוי מענבים, שהחמיץ. ולכן הוא היה יין בדיוק כמו שיין ראוי לשתיה הוא יין.

ב-ע"ז 035 המשנה גם מציינת ש-הַחֲגָבִים הַבָּאִים מִן הַסְּלוּלָה אֲסוּרִין, מִן הַהֶפְתֵּק מֻתָּרִין.

אמנון רונאל כותב:

למה לגבי ארבה מהמחסן, מהמדף ומהסלסלה אין חשש להזלפת יין נוכרי, לפי הגמרא (בניגוד למקור), ורק מדלפק החנווני יש?

אני משיב:

למעשה התשובה מובאת בשיעור על ידי ציטוט מהגמרא [ע"ז מ ע"ב]:

במילים אחרות, כאשר הארבה נלקח מהמחסן והוצג – על הדלפק – החנווני היה מזליף עליו קצת יין כדי לשמור על טריותו ועל מראה 'מעורר תאבון'. היה זה היין של גוי ולכן הוא פוסל את הארבה שהוצג לראווה.