AZ-h037

א:
כעת אני עומד לחרוג ממנהגי, וכמבוא לפרק החדש הזה אציג מסר שקבלתי מ-רונן לאוטמן. רונן כותב:

אני מופתע שאין יותר איסורים שמוטלים בקשר למה שאפשר למכור לעובד עבודה זרה. אם קיים חשש כה ממשי שיהודים יתבוללו עד כדי כך שאסרו ליהודים לאכול אצל עכו"ם "משום חתנות" אז זה הגיוני גם לאסור על יהודים לארח עכו"ם לזמן מה או להזמינם לארוחה גם כן "משום חתנות." מדוע איסור כזה אינו קיים?

רונן צודק שבשני הפרקים הראשונים של מסכת זו דאגו החכמים להרחיק יהודים מקשרי מסחר עם גויים. היה אפשר לחשוב שהמסכת תתחיל בנושא של אמונות ועבודות פולחניות לא-יהודיות. (כפי שנראה, זהו הנושא של פרקנו, פרק ג'.) אם כן, מדוע לא אסרו על קשרי ידידות טהורה?

לי נראה שהתשובה פשוטה. במציאות החברתית של ארץ-ישראל בתקופת התנאים ולאחר מכן – ממש עד סוף התקופה הביזנטית (בסביבות שנת 600 לספירה – בגלל הניגודים בין העמים שהיו גדולים ביותר,החכמים לא צפו ביניהם יחסי גומלין חברתיים המבוססים על ידידות פשוטה ושכנות טובה, במידה כזו שנחשב כהכרחי להסדיר בדין אפשרות כזו. יהודים ולא-יהודים לא התערו חברתית. יתכן והם יפגשו למטרות מסחר אבל כמעט ולא נשמע על מפגשים למטרות חברתיות.

ב:
כך לאחר שהסדירו את היחסים העקריים בין יהודים וגויים בארץ-ישראל בתקופת התלמוד, יחסי מסחר, משנתנו פונה כעת לפרטי הפרטים של הפולחן האלילי עצמו. יהודים, כמובן, לא השתתפו למעשה ב-'עבודת הקודש' הנוכרית, אבל רוב הטקסים הקשורים לאלים היוונים-רומיים היו פומביים – בבסיליקות, בכיכרות העיר ובכל המבנים הציבוריים והציבוריים למחצה. כך שכמעט ולא היה אפשרי ליהודי לטייל בעירו מבלי לבוא במגע – לכול הפחות בקשר עין – עם צורה זו או אחרת של פולחן אלילי.

ג:
הבעיה היתה נעוצה בעובדה שהרומאים (ויורשיהם הביזנטים) לא הבחינו בין גיבורים בני תמותה לבין כוחות אלוהיים. את שניהם היללו בהקמת פסלים ובאופנים אחרים של יצוג אומנותי. כך שהפסל בכיכר העיר או באולם המרכזי של הבסיליקה המקומית היה יכול להיות יצוג של הקיסר, או של נכבד מקומי, או של גיבור מיתולוגי, או של אל מסוג זה או אחר. כיצד יכול יהודי שומר מצוות להבחין ביניהם?

ד:
המונח בו משתמשת משנתנו, 'צלמים', נועד למעשה לציין כל יצוג אומנותי: פסל, תחריט, תמונה או צלמית כמו אלו שאפשר למצוא בכנסיות הביזנטיות. למען הנוחות אנחנו נתיחס מכאן והלאה לפסלים.

ה:
משנתנו מציגה שלוש דעות בקשר לפסלים: זו של רבי מאיר, זו של רבן שמעון בן גמליאל וזו של שאר החכמים.

ו:
הדעה המחמירה ביותר היא של רבי מאיר. (ציינו כמה פעמים בשיעורים קודמים שהחכם הזה נקט בדעה מחמירה ביותר ביחס לקשרים עם לא-יהודים.) רבי מאיר אומר שכל הפסלים הם עבודה זרה ואסור ליהודים ליהנות מהם. כך שרבי מאיר לא היה מבדיל בין פסל של הקיסר לבין פסל של האלה אתיני, לדוגמה: שניהם בעיניו הם ע"ז באופן שווה. הטיעון שלו הוא שיש חגיגות אליליות הקשורות עם כל פסל ופסל לפחות יום אחד בשנה – כל פסל ויומו המיוחד. כנראה שהוא חשב על הטקסים הקשורים ליום השנה לעלית הקיסר לשלטון. היום היינו חושבים על טקסים כאלה כעל טקסים אזרחיים, אך בימי קדם היה בהם יסוד דתי מובהק, כמובן.

ז:
שאר החכמים – שדעתם התקבלה להלכה – מבקשים להגביל את האיסור הכולל הזה. הם סוברים שאפשר להחשיב פסל כ-'לא-דתי' אלא אם כן הדמות אוחזת דבר מה בידה – מקל, ציפור או כדור. רבן שמעון בן גמליאל מסכים באופן עקרוני עם החכמים (נגד דעתו של רבי מאיר) אבל הוא סבור שיש להיזהר מפסל שיש בידו כל דבר, לא רק שלושת הדברים שהזכירו החכמים.

המשך יבוא.

ב-ע"ז 035 למדנו שאסור לשתות חלב שחלבו גוי אלא אם כן היה פיקוח יהודי. מאוריציו דוראדו כותב:

למדתי את השיעור האחרון והיה לי ספק אם המצוה על חלב כשר חלה גם על אבקת חלב או שמא היא מוגבלת לנוזל. כמו כן: מטרת המצוה היא רק להישמר מתערובת לא כשרה? כוונתי, האם זה רק כדי למנוע מלא-יהודי מלערבב חלב מבהמות לא כשרות עם חלב מבהמות כשרות?

אני משיב:

אבקת חלב המופקת מבהמות לא כשרות אסורה בדיוק כמו החלב הנוזלי. ולכן יש צורך בפיקוח כדי להבטיח שהחלב המקורי, ממנו הופקה האבקה, הוא כשר. אך עלי להוסיף כאן אזהרה נוספת. אפילו אם החלב המקורי היה כשר אבקת החלב עלולה לא להיות כשרה אם רכיביה האחרים [של האבקה] אינם כשרים או אם המכונות ששימשו להפקתה שימשו גם למוצרי חלב לא כשרים. (כמובן שבתקופת התלמוד לא היה דבר כזה – אבקת חלב.)

בתשובה לשאלתו השניה של מאוריציו: אין זו שאלה של עירבוב חלב כשר עם חלב לא-כשר. הימצאות חלב לא-כשר בתערובת חלב תהפוך את כל התערובת ללא כשרה. מטרה הדין היא להבטיח שהחלב שהיהודי מקבל לידיו הוא מבהמה כשרה.