AZ-h036

ט:
כעת הגענו לזיתים גלסקאות המגלגלין. המשנה משתמשת במלה 'גלוסקא' כדי לציין עוגה. פגשנו את המלה הזו כשלמדנו (לפני יותר מ-8 שנים) מסכת ידים פרק א, משנה ה. שם כתבתי:

מאחר והככרות או הגלילות האלו היו מזיתים הגמרא [ע"ז מ' ע"ב] מופתעת שאפילו הזכירו אותם. וזה מה שמוצא כנימוק להכללתם:

וכפי שראינו קודם בפרקנו, שמן של נכרי הותר על ידי רבי ובית דינו.

י:
הזכרנו פעמים רבות שהסיבה שבגללה נכללת במשנה דעתו של תנא מפורשות (במקרה שלנו התנא הוא רבי יוסי) היא כדי לציין שהדעה הזו אינה הלכה. רבי יוסי טוען שאם גוי השרה זיתים במים כדי לרככם, הם אסורים ליהודי. המבחן למידת הרכות הוא אם הגרעינים נשמטים מתוך הזיתים ברגע שמרימים אותם. כפי הנראה, רבי יוסי חושש שהזיתים הושרו ביין ולאו דווקא במים.

יא:
התורה [ויקרא יא כ-כב] מלמדת:

כך שהארבה הוא יוצא-דופן בין החרקים והוא מותר לאכילה. יהודי תימן ויהודי צפון אפריקה נהגו לאכול את הארבה. הם היו קונים אותם מגוים, בעודם חיים, בשקיות. דרכי הכנתם לאכילה היו טיגון, צליה ובישול במים. היו מי שיבשו אותם לשימוש מאוחר יותר. בני אדם אהבו במיוחד לאכול ארבה כחטיף לצד משקה משכר כלשהו. הם היו כל כך חביבים על הבריות עד שכאשר הרב חיים בן עטר (אור החיים, המאה ה-18) קבע כי הם אסורים לאכילה היתה מחאה גדולה. יהודי אירופה איבדו מוקדם מאוד את המסורת בעניין אלו מיני ארבה מותרים והם נעלמו מהתפריט האשכנזי לחלוטין.

יב:
הגמרא [ע"ז מ ע"ב] מסבירה את משנתנו באמצעות ברייתא זו:

יג:
וכן לתרומה. הסברנו מהי תרומה פעמים רבות. במקור התרומה היתה כמות משתנה מהתוצרת החקלאית, בין 1.666% ובין 2.5%, לפי נדיבות לבו של החקלאי, שהופרשה ונמסרה לכוהן שאותו בחר החקלאי. רק כוהנים ובני ביתם יכלו לאכול מזון שהוכן מהתרומה. כפי הנראה, היו כוהנים מחוסרי עקרונות יושר שהיו מוכרים את התרומה שלהם לשם רווח וכך היו מביאים על הקונה התמים חטא גדול. בגמרא [ע"ז מ' ע"ב] רב ששת מסביר את משנתנו כך:

יד:
בזה סיימנו את לימוד הפרק השני של מסכת עבודה זרה, אף על פי שעדיין יש שאלות שמשתתפים שלחו אלי שצריך לענות עליהן. אי"ה, בשיעור הבא נמשיך את לימודנו בפרק ג' של המסכת.