AZ-h033

י:
משנתנו מצהירה על כך שאסור ליהודים להשתמש בשמן של גוים ואז, באופן די מוזר, נאמר לנו שרבי ובית דינו ביטלו את האיסור הזה והתירו ליהודים לשוב ולהשתמש בשמן של נכרים. כבר ראינו שהיתה 'שמועה' עיקשת שרבי התיר גם פת של נכרים; וגם ראינו שבארץ ישראל לפחות האיסור על פת של נכרים נחלש עד מאוד. (האיסור של היום על לחם של הגויים נובע מחשש ששמנים מבהמות לא כשרות שימשו בהכנתה. כך שהסיבה אינה חברתית, כמו בתקופת התלמוד, אלא סיבה של כשרות.)

יא:
בדיונה בעניין זה [ע"ז ל"ה ע"ב – ל"ו ע"א] הגמרא מתחילה בשאלה כיצד התחיל האיסור על שמן נכרי. מובעות שתי דעות:

אם כן, לפי דעתו של רב, האמורא הבבלי הידוע, לאיסור יש מקור במקרא: בעת היותו בשבי בבל, פסק דניאל לאסור פת, שמן ויין של נכרים. (בעוד שהמקרא אינו מציין במפורש שמן, כן נאמר שדניאל סירב לקבל מזון ומשקים של גוים באופן כללי [דניאל א ח].) מאידך גיסא, בן זמנו של רב הלא פחות ידוע, שמואל, סובר שהאיסור הוא מטעמי כשרות: נכרים משתמשים באותם הכלים לאיכסון שמן או דברים אחרים ולכן בהחלט יתכן ששאריות של מזון לא כשר שבכלים הללו יספגו בשמן.

יב:
הגמרא מביאה כעת דיון הלכתי מפורט בנושא הזה בין רב לבין שמואל. שמואל היה מודע לכך שרבי ובית דינו ביטלו את האיסור על שמן נכרי והוא טוען לפי השקפתו פעולתו של רבי אפשרית מבחינה הלכתית, אך לפי השקפתו של רב הדבר לא יתכן. הוא טוען כך:

רבי היה רשאי לבטל את האיסור היות ותערובת של שאריות מזעריות של מזון לא כשר יקלקלו את טעם השמן. מבחינה הלכתית יש בכך אפשרות להתיר את השמן.

יג:
שמואל ממשיך: טענתו של רב שהאיסור מהמקרא תגרום לכך שמבחינה הלכתית אין כל אפשרות שרבי יבטל אותו. הוא מצטט את הכלל:

כיצד יכול חכם מתקופה בתר-מקראית לעלות על רשות מהמקרא בכל דרך שהיא?

יד:
ואולם, העלילה מסתבכת. הגמרא מביאה דעה אחרת:

הגמרא [שבת י"ג ע"ב ו-י"ז ע"ב] אומרת לנו שבמקרה אחד בו בית שמאי (שונאי רומא) גברו על בית הלל (אוהדי רומא) ובביתו של חנניה בן חזקיה בן גוריון נערכה הצבעה בה העבירו שמונה עשרה גזירות נגד יחסי גומלין חברתיים עם גוים, וביניהם גם האיסור על שמן של גויים.

טו:
יתר-על-כן, הגמרא מביאה כעת את דעתו של רבי יוחנן ש

(הלהט של הדעה הזו רומז לי שהאיסור על 'שמונה עשר דבר' עדיין נחשב להכרח חברתי יותר ממאתים שנה אחרי הגזירה המקורית, אבל דבקותם של הבריות באיסורים אלו נחלשה.)

טז:
זה, כמובן, מעלה את השאלה למה שקבוצת איסורים אחת תחשב לבעלת סמכות גדולה יותר משל איסורים אחרים? הגמרא עונה:

יש כאן נימוק מעניין מאוד. האם עלינו להניח שאם האיסור לא התקבל על 'רוב ישראל' (רוב היהודים) כבר אינו בתוקף? נראה שכך הדבר! ושוב מביאים את דברי רבי יוחנן:

יתכן שהחכמים שהוזכרו כאן היו בית דינו של נכדו של רבי, רבן יהודה נשיאה, נשיא הסנהדרין שני דורות אחרי רבי עצמו. בין כך ובין כך, הגמרא קובעת כאן שהמשך תוקף איסורי חכמים תלויה בכך ש-'רוב ישראל' יקימו אותם. (היהדות הקונסרבטיבית כבר קבעה בהקשר דומה שהמונח 'ישראל' כאן מצביע על אלו שבאופן כללי מקיימים מצוות.)

המשך יבוא.

השיעור הבא יהיה, אי"ה, ביום חמישי, 25 בדצמבר.