AZ-h031

א:
משנה ג' והמשניות שאחריה עסקו בפרטים השייכים לגויים שאסורים באכילה וגם אסורים בהנאה – כגון מכירתם ברווח, האכלתם לבעלי חיים וכך הלאה [ראו ע"ז 024 הסבר ב']. משנתנו עוסקת במזונות שאסורים לאכילה ליהודים אבל הם מותרים בהנאה.

ב:
חלב הוא חלב, ולכן הגמרא [ע"ז ל"ה ע"ב] שואלת את השאלה המתבקשת: מדוע עלינו לחשוש בענין חלב שנחלב על ידי נכרי? התשובה בגמרא היא שאין לדעת בבטחון אם החלב הוא של בהמה מותרת או של בהמה אסורה. (במלים אחרות, האם החלב הוא של בהמה כשרה, כמו פרה או עז, או של בהמה לא כשרה.) הדרך היחידה שיהודי יכול להיות בטוח שהחלב שקיבל מנכרי מותר לשימוש היא אם יהודי השגיח על מקור החלב.

ג:
במשך מאות שנים ארוכות יהודים נזהרו לשתות רק "חלב ישראל" – חלב שמקורו במחלבה יהודית או לכל הפחות ממחלבה שיש בה השגחה יהודית. עד עצם היום הזה ישנם יהודים שלא ישתו כל חלב (או מוצרים המכילים חלב) שאינו "חלב ישראל", מתוך הרגשה שזה מעשה נאה של עשיה לפנים משורת הדין. למעשה, המחלבות המודרניות במדינות המערב נמצאות תחת השגחה כל כך קפדנית מצד רשויות הממשל עד שהאפשרות כמעט ולא קיימת שיהודי עלול לקנות חלב אסור.

ד:
הפריט הבא ברשימה שבמשנתנו הוא לחם שנתקבל מגוי. הגמרא [ע"ז ל"ה ע"ב] מביאה סיפור מעשה בעניין זה. כפי שנראה בהקשר של הפריט הבא ברשימתנו, בית דינו של רבי הסירו את האיסור על שמן של נכרי. יתכן שעובדה זו גרמה למחשבה המוטעית שהוא גם התיר פת (לחם) של גויים. הנה סיפור המעשה:

רבי הוא כמובן רבי יהודה נשיא הסנהדרין ומסדר המשנה (אך ראו בהמשך ההסברים בשיעור הבא). מתנת הנכרי כה ריגשה את רבי שהוא שאל את עצמו מדוע אסרו החכמים פת של עכו"ם. מאחר ששאל את השאלה הוא ענה לעצמו: לאיסור אין כל קשר לכשרות; הוא נועד להגביל את קשרי הגומלין בין יהודים ומי שאינם יהודים ובכך להקטין את הסבירות לנישואי תערובת.

המשך יבוא.

הנסיעה שלי לחו"ל גרמה להפסקה הארוכה ששיבשה במשהו את שטף הדיון. אני מקווה שההערות המקדימות שלי תעזורנה לגשר על הפערים. אולם תמיד רעיון טוב להשתמש בקישוריות כדי לראות את הנושא כפי שהוצג במקור.

ב-ע"ז 028
בע"ז 028, הסבר ח', נסיתי לתאר את האופן בו הוכנה גבינה בתקופת התלמוד. כתבתי:

הזרז המגבן לא היה קיבת הבהמה אלא מה שיוצא ממנה. כשבהמה מניקה מתה – מוות טבעי או לא טבעי – היו מוציאים את החלב החמוץ שבמעי הבהמה ומוסיפים אותו לחלב הטרי שאותו רוצים להפוך לגבינה, כדי שהחלב החמוץ יזרז את תהליך הגיבון.

ג'ים פלדמן כותב:

ככל הנראה שטויות אנטומיות. בלוטות השדיים נמצאות בעטינים ולא בקיבה. אני חושב שמה שקרה כאן הוא טעות בשפה ולא באנטומיה. לפי המשפט הבהמה שהיא האם המניקה מתה; הרֶנֶט, כמובן, בא מהקיבה (הרביעית) של העגל או מעלה גרה צעיר אחר. על המשפט להתחיל: "כשבהמה יונקת מתה …"

אני משיב:

עלי בהכרח להודות על בורות בעניין אופן הכנת גבינה: לא רק 'הטכנולוגיה' המשמשת ליצור אלא גם הפעולות הביולוגיות של הבהמות בהן מדובר. בהחלט יתכן שלא הבנתי כראוי את ההסברים שהביאו גדולים ומלומדים ממני, ואני מתנצל על הטעות שככל הנראה נפלה פה. ואולם, עלי גם להודות שהבהרתו המתקנת של ג'ים לא עוזרת לי להבין את התהליך יותר טוב. אולי זה בגלל שמעצם היותי טבעוני אינני משתמש בחלב או במוצרי חלב בכל אופן. (בינתיים בתי הסבירה לי שהבהמה שממנה נטלו את החומר המגבן היא הבהמה היונקת ולא המניקה.)

באותו הנושא, נורית רכס מזכירה לי שכתבתי:

הסיבה שבגללה החכמים הורו על איסור גורף על כל הגבינות של גויים היא היות והגויים השתמשו בחלב חמוץ שנלקח מנבלה של בהמה שזה עתה נשחטה כדי שישמש כזרז לתהליך הגיבון.

מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵבָה שֶׁל נְבֵלָה – מתוך היכרותי עם נושא הגיבון, נראה לי שהכוונה היא לשימוש בחלק מתוכן הקיבה או מערכת העיכול המכיל אנזימים הגורמים לגיבון החלב ומכאן עולה שאלת הכשרות. אנזימים לגיבון ניתן לקנות גם בימינו לייצור גבינות באופן ביתי למי שאינם שומרים על כשרות. בשימוש בחלב החמוץ שנלקח מנבלה של בהמה כזרז לתהליך הגיבון אפשר לייצר לבן, יוגורט. הערה זו שלי עולה בקנה אחד עם ההמשך, שם נכתב שחלב וגופת הבהמה הם שתי ישויות נפרדות, וגם אם הגבינות התמצקו בקיבה של בהמה.

אני משיב:

תודה לנורית, על הסבר מועיל ומלומד.