BK-h106

א:
כבר ראינו במהלך לימודנו בפרק זה ובפרק הקודם שיש ציפיה מיהודי ירא שמים שיתרחק עד כמה שניתן משיתוף פעולה כלשהו ובאופן כלשהו עם גניבה או גזלה, אפילו בתום לב. זהו גם הרקע למשנתנו.

ב:
לעיתים די קרובות, בני אדם גונבים מבלי לשים לב לכך שמה שהם עושים זו, למעשה, גניבה או גזלה. נמסר על המלחין האופראי ג'קומו פוצ'יני שפעם מעריצה ביקשה ממנו חתימה והציעה לו פנקס לכתוב עליו ועט לכתוב באמצעותו. הוא כתב על הנייר, מעל לחתימתו: "זה עט נחמד, אני חושב שאשמור אותו לעצמי." הוא החזיר את הפנקס למעריצה והלך לדרכו עם העט! זו, מבחינה הלכתית, גזלה.

ג:
אבל לעיתים קרובות, גניבה וגזלה מתרחשות כאשר פועלים מנסים להרוויח קצת כסף מהצד. הם מטפלים בסחורה כל היום ולא תמיד מודעים לכך שמה שהם מטפלים בו אינו שייך להם, אלא למעסיקם. לדוגמה: בתו הקטנה של דוד מבקרת אצלו בזמן שהוא עובד בפרדס של שרה; הוא נותן לה תפוז מהארגז שהוא ממלא כדי להשקיטה. דוד גנב (בהנחה ששרה אינה נוכחת).

ד:
רועים, כפי שראינו במשנה הקודמת, היו מועדים באופן מיוחד להתנהגות כזו. זו הסיבה שמשנתנו מצהירה שאסור לרכוש מרועה "צמר וחלה וגדיים". אולי הבהמה החשובה ביותר בתקופת המשנה (ואחריה) היתה העז, יותר מכבשים ובקר. העז, בעודה בחיים, נתנה צמר, שעקרת הבית היתה טווה כדי להכין בגדים לבני משפחתה. טוויה ואריגה היו על פי רוב התרומה הגדולה ביותר של הנשים לכלכלת המשפחה. לפי רבי אליעזר [משנה כתובות פ"ה מ"ה] על עקרת הבית לטוות ולארוג גם אם יש לה שפחות רבות שתעשינה את מלאכתה עבורה. (דעתו לא התקבלה להלכה.) העז גם סיפקה חלב: חלב עזים ולא חלב פרות היה התקן בבית באותה העת. וכמובן, העז גם המליטה גדיים, אותם היה ניתן למכור ברווח. משנתנו מזהירה בני אדם הגונים שלא לקנות מהרועים, לא משנה עד כמה העסקה מפתה, כי הסבירות היא שהפריט המוצא למכירה גנוב.

ה:
זה חל גם על כל דבר המוצע למכירה על ידי מי שמועסק כשומר של פרדס או שדה. אפילו מוקדם כמו בתקופת המקרא אנו מוצאים שהיו ששילמו לאחרים שישמרו על תוצרתם. הנביא [ישעיהו א ח] משתמש בעובדה זו כדימוי מרשים לתיאור חורבנה של ירושלים: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה". ובכן, אם מישהו שהועסק בשמירה על פירות בפרדס מציע לכם פירות או עצים במחיר ממש טוב – אל תקנו! יש סיכוי טוב שאם תעשו זאת , תקנו רכוש גנוב.

ו:
נראה ממשנתנו שאפילו נשים היו מנסות להרוויח קצת דמי-כיס מהצד! אולם, מצויין שבאזורים מסויימים של ארץ-ישראל היה נהוג שנשים יציעו פריטים למכירה כחלק מכלכלת הבית – כלומר, מתוך ידיעה והסכמה של בעליהן. בדרום הארץ (יהודה) נשים היו מציעות למכירה כלי צמר שטוו; בצפון הארץ (בגליל) היו אלה לרוב כלי פשתן שהוצעו למכירה. אולי החרוצות והמונעות כלכלית מכולן היו נשות אזור השרון. השרון הוא אזור החוף משתרע ממרגלות הכרמל דרומה עד לנמל יפו. הנשים באזור השרון היו מגדלות ומוכרות עגלים. משנתנו מבהירה שכיון שהנשים מכרו את הסחורות הללו בידיעת בעליהן ובאישורם, מותר לקנות מהן ללא דאגה וחשש.

ז:
בואו, לא נשפוט באופן מוטעה את הצורך הזה להסכמת הבעל. אין הכוונה בהכרח שהנשים היו צריכות לקבל אישור מבעליהן. פרוש הדבר הוא שבאזורים האלו של הארץ זו היתה דרכן של נשים לעזור לכלכלת המשפחה.

ח:
אולם, משנתנו מוסיפה שאם מוכר כלשהו מזהיר את הקונה 'להטמין' [להחביא] או שלא לפרסם את הדבר, או כל סוג כזה של אזהרה, יש לפרש זאת כסימן לכך שמשהו אינו כשורה בעסק הזה; יש להתרחק ממנו.

ט:
ישנם דברים שניתן לקנות ללא חשש, כיון שהם היו כל כך נפוצים שלכולם היו כאלה. כולם החזיקו בתרנגולות, כך שלכולם היו תרנגולים וביצים למכירה.

י:
בפרושו למשנתנו הרב משה זכות (הרמ"ז) [1697-1620] מוסיף, בעניין עקרות בית ואחרים שמוכרים את תוצרתם:

במילים אחרות: צריך להיות ברור לחלוטין שהמכירה כשרה.