BK-h099

א:
כשקוראים משנה כמשנתנו מבינים את חוסר הוודאות של החיים בארץ–ישראל במאות הראשונות של הספירה הכללית. על אף העובדה שהרומאים שלטו בארץ באגרוף ברזל, כביכול, – או אולי דווקא כי הם שלטו בארץ באגרוף ברזל – היתה הפקרות רבה ולא מבוקרת. אף אחד לא היה יכול להיות בטוח ברכושו או אפילו בחייו.

ב:
הכלל במשפט העברי הוא שכולם זכאים לבעלות על רכושם. הבעלות החוקית יכולה להתבטל רק בהחלטת הבעלים. הוא עשוי, לדוגמה, למכור את רכושו; הוא עשוי לתת אותו כמתנה. במקרים כאלו הוא מוותר מרצון על זכויות הבעלות. אולם, אם רכושו נגנב ממנו, אם הוא נגזל ממנו, אם נלקח ממנו בדרך הטבע – בכל המקרים מעין אלו הוא ממשיך להיות הבעלים על פי דין, אפילו אם כבר אין הרכוש בידו למעשה.

ג:
אולם, מגיעה העת, כאשר אבד לאדם רכושו לפני הרבה זמן שהוא מאבד כל תקווה שיחזור לרשותו. באותו הרגע, ברגע שהאדם מודה לעצמו שאבד לו רכושו ללא חזור, הוא בעצם מוותר על זכויות הבעלות שלו. במילים אחרות, אדם שומר על זכויות החזקה שלו על כל דבר שנגנב או אבד בדרכי טבע עד לרגע בו הוא מתיאש מכך שאי–פעם יקבלו חזרה.

ד:
ברישא של משנתנו מעלים בעיה שוודאי גרמה למבוכה רבה לחכמים של תקופת המשנה, בגלל גחמות חיי יום–יום. חיילים רומאים יכלו לעצור כל נוסע בדרך ולהחרים את חמורו לצרכי הצבא. לאחר החרמה כזו היה מאוד לא סביר שאי–פעם יראה הבעלים שוב את רכושו: SPQR – הסנאט והעם הרומאי – מעולם לא ויתרו על רכוש שהגיע לידיהם באופן 'חוקי'. יתר על כן, הארץ שרצה ליסטים [שודדים]. (אחד החכמים הגדולים של תקופה זו, רבי שמעון בן לקיש, החל דרכו כשודד!)

ה:
יתכן שיקרה מקרה והקצין המפקד על יחידה צבאית או מנהיג של חבורת לסטים (וליהודי הפשוט לא היה הבדל גדול בין השנים) היה מחרים סוס ומפצה עליו בחמור – או כל פיצוי אחר. "אנחנו צריכים את הסוס שלך ואנחנו כבר לא צריכים את החמור הזה." מה על היהודי המסכן לעשות כעת? הוא יודע שלפי ההלכה החמור המוצע הוא מבחינת גזל, בדיוק כפי ששלו כעת נגזל ממנו. האם הוא יכול לקבל את ההצעה לפיצוי ביודעו שהסבירות היא שהוא 'נגזל באופן חוקי'? ברישא של משנתנו מבהירים שכל מי שנמצא במצב כזה היה מתיאש מאי–פעם לראות שוב את רכושו, ולכן, על פי דין, הרכוש הוא הפקר.

ו:
הסעיף השני של משנתנו ממשיך בקו מחשבה זה. נניח שדוד חצה ואדי כשסופת גשמים פתאומית ממלאת את הערוץ החרב בזרם מים שוטף, וחמורו נשטף ממנו בזרם – והוא עצמו היה בר מזל להיחלץ בחיים. במורד הזרם יואל רואה את החמור הנאבק, ותוך סכנה לעצמו הוא מצליח להציל את הבהמה מהמים הסוערים. למי שייך החמור כעת? האם הוא של דוד? האם הוא כעת של יואל? משנתנו קובעת שהכול תלוי בשאלה האם דוד התייאש מלמצוא את חמורו האבוד אם לאו. (במשנה הבאה נראה כיצד ניתן להתמודד עם מצב כזה.)

ז:
כוורנות (החזקת דבורים) היתה תעשיה מסגסגת בארץ–ישראל באותה העת. אולם, אדם היה יכול לאבד את הדבורים שלו אם התבייתו כנחיל על ענף של עץ בשטחו של השכן, שם יקימו כוורת חדשה. באותה העת היו דבקים בחומרה לתנאים שבהם אדם רשאי להיכנס לשדהו של מישהו אחר. משנתנו נותנת רשות לבעלי הדבורים להיכנס לשטחו של השכן כדי להחזיר את דבוריו – אך אינו רשאי לקצץ את הענף שעליו השתכנו, אפילו אם יש בכוונתו המליאה לפצות את הבעלים על הפסד הענף.

ח:
במצבים כאלה בהחלט יתכן שהבעלים של השדה בו הדבורים הקימו את ביתם החדש יטען שהם כעת שלו: הוא לא גנב אותם; הם באו אליו בדרך הטבע. אם יש בפני בית הדין עדות שיכולה לבסס את העובדה שהדבורים באו משדה מסויים אזי הבעלים החוקי יכול לקבל חזרה את רכושו. משנתנו קובעת שעדות כזו יכולה לבוא אפילו מנשים וילדים. לעיתים קרובות נאמר שההלכה מפלה נגד נשים כעדות. זה נכון רק באופן חלקי. כשלמדנו מסכת סנהדרין למדנו שבמשפט העברי שני העדים לפשע היו, למעשה, התביעה (ואם היה צורך בכך, גם המוציאים להורג). אבל, אם העדות היתה רק על מה שהעד ראה או דעת מומחה וכדומה עדות של אשה – ואפילו ילדים –מתקבלת בבית דין.

ט:
מאוד לא סביר שבן יחלוק על אביו בעניין הלכתי. כל כך לא סביר, שבהיעדר טיעון שלא ניתן להפרכה, עלינו לסבור שמצב כזה בלתי אפשרי. יוצא איפה שבמקרה שבמשנתנו אין מחלוקת בין רבי יוחנן בן ברוקה לבין בנו, רבי ישמעאל. המחלוקת היא בין תנא קמא לבין רבי ישמעאל. תנא קמא הוא זה שפוסק "לא יקוץ את סוכו על מנת לתן את הדמים." רבי ישמעאל חולק עליו אך ההלכה היא לפי דעתו של תנא קמא.