BK-h098

א:
פרק אחרון זה של מסכת בבא קמא עוסק בעיקר בסוגיה שכיום היינו אולי מכנים "קבלת רכוש גנוב". אולם היום הביטוי הזה מציין קבלת טובין תוך ידיעה שהם גנובים ובכך המקבל נעשה מעין שותף לגניבה. כפי שנראה, למעשה, אין זו הסוגיה בה עוסק פרק זה. משנתנו מכילה שני סעיפים.

ב:
הרישא של משנתנו עוסקת במצב של אנשים שנהנים בשוגג מרכוש גנוב. משנתנו מתארת שני תסריטים אפשריים. יתכן שדוד גנב כסף משרה והגנב מעולם לא התגלה. דוד השתמש בכסף זה כדי לכלכל את משפחתו במזון, דיור ושאר דברים הכרחיים. לחילופין, מעולם לא גילו שדוד הוא הגנב והוא נפטר בלי לעשות תשובה. כעת עזבונו, שחלקו רכוש גנוב, בחזקת יורשיו. בכל אחד מהמקרים האלה, לא היו בני המשפחה מעורבים בגניבה. מסיבה זו משנתנו מציינת שאם, מאוחר יותר, יגלו שהמנוח גנב את הכסף אינם צריכים להחזירו לבעלים המקורי. אנו יכולים לשער שהסיבה לפסיקה זו היא כי האדם שנגנב רכושו כנראה התייאש מלקבל אותו חזרה אי פעם. היוצא מן הכלל הזה הוא אם הרכוש הגנוב הוא נדל"ן.

ג:
החכמים בגמרא [ב"ק קי"ב ע"א] מגבילים את הפסיקה הזו שבמשנתנו. הם פוסקים שאם מה שנגנב עדיין קיים יש להחזירו; רק אם השתמשו בו עד כלות אין חובה לשלם. מאוחר יותר, פוסקים גדולים ביטלו למעשה את פסיקת המשנה: הם קבעו שיש להחזיר הן כסף והן נדל"ן אפילו יורשים תמימים.

ד:
כעת אנו מגיעים לסעיף השני של משנתנו. סעיף זה עוסק בקבלת כסף מאנשים שמותר לחשוד בהם בגזילה. מובאות שתי דוגמאות: מוכסין [אוספי מסים] וגבאים.

ה:
הממשל של האימפריה הרומית היה מכין תקציב לצרכיו ואז דורש מהמחוזות השונים של האימפריה לשלם את חלקם היחסי בתקציב. מושלי המחוזות היו נותנים רשיון או זיכיון לגביית כספים מהעם לכל המרבה במחיר. כמו הרבה זכיונות היו שראו בזה הרשאה לעשות רווחים! המוכסין שילמו עבור הזיכיון שלהם מכיסם ואז היו רשאים לקבל מהעם כמה שיצליחו לגבות. מאחר וטבע האדם הוא כזה, על פי רוב הם עשו רווח נאה מאוד על חשבון העם. מסיבה זו המוכסין היו שנואים ובזויים.

ו:
כל עוד המוכס אסף כספים מהתושבים עד לסכום שהוטל עליו בלבד פעילותו כשרה. במונחים מודרניים היינו אומרים שאיסוף מיסים, ארנונות ודמי מכס שעליהם החליט הממשל החוקי על יהודים לשלם לפי העיקרון שאומר [ב"ק קי"ג ע"א] "דינא דמלכותא דינא" ויש לציית לדין המדינה. אך כל סכום שהמוכס גובה מהתושבים שהוא מעל ומעבר לסכום שעליו החליט הממשל נחשב על פי ההלכה לרכוש גזול.

ז:
הגבאי היה רק סוג אחר של גובה מיסים. יתכן שהמוכס אסף את כספו ממיסים על טובין או מטלטלין בעוד שהגבאי אסף את כספו מהכסף שהבריות נשאו איתם.

ח:
משנתנו פוסקת שאם יש לאדם מטבעות בעלי ערך נקוב גבוה שהוא חפץ לפרוט למטבעות בעלי ערך נקוב קטן יותר, אסור לקחת מטבעות ממוכס או גבאי מאחר וכל כספם מוכתם בחשד לגזל.

ט:
ליהודים היתה מערכת גביה משלהם למטרות צדקה. הן כסף והן מזון נאספו על בסיס יומי ושבועי. 'בית הועד' של החכמים היה ממנה אנשים ידועים בהגינותם ויושרם להיות גבאי צדקה שתפקידם לאסוף כסף ומזון לצדקה מהבריות לפי צרכי מפעל הצדקה ולפי המעמד הכלכלי המשוער של המותרם. כל זה נעשה על ידי הקשה בדלת ועצירת אנשים ברחוב.

י:
משנתנו פוסקת שאל לו לגבאי צדקה לקחת כסף ממוכסים או גבאים שקיבלו זכיונות מהרשויות החילוניות: כפי שכבר הסברנו, כל כספם נחשב כמוכתם בחשד לגזל.

יא:
הפסיקה הזו חלה על כסף שאנשי המיסים נושאים איתם כשהם עושה את מלאכתם. אולם, אם הכסף שאחד מהם נותן לצדקה נלקח מביתו מותר להניח שזהו רכושו הפרטי ולא גזל. הוא נחשד בגזל, לא בגניבה. כך גם אם הוא תורם ברחוב כאשר כל שיש אתו הוא ארנקו הפרטי.