BK-h093

א:
מיד ברור לנו שמשנתנו היא המשך ישיר של המשנה הקודמת שבה עסקנו במקרה שבו שומר חינם אינו מחזיר את הפיקדון וטוען שהוא אבד. במשנתנו הוא טוען שהוא נגנב ממנו.

ב:
גם כאן יש לנו שיחה דמיונית בין שני הצדדים. דוד מבקש משימי שישמור על סכום כסף עבורו בזמן שהוא נוסע למרחקים. כשדוד חוזר ודורש את החזרת פיקדונו שימי אומר שהוא נגנב ממנו. ההליך הנדרש הוא ששימי יישבע שעשה כמיטב יכולתו לשמור על פיקדונו של דוד. ואז הוא חופשי מכל אחריות (שהרי הוא פשוט עשה למישהו טובה). אולם, במקרה הזה, עדים מעידים שהגנב הוא למעשה שימי בכבודו ובעצמו!

ג:
פעמים רבות במסכת זו ציינו שגנב נדרש להחזיר את אשר גנב עם תוספת קנס של 100% – תשלומי כפל.

ד:
אולם, זה המקרה רק כאשר עובדת הגניבה וזהות הגנב מתבררות בבית דין. אם שימי מודה מרצונו החופשי שהוא הגנב, מוחלים לו על תשלומי הכפל ועליו לשלם רק את הקרן עם החומש.

ה:
המשפט העברי חייב לפעול ללא כוח משטרתי, כמו זיהוי פלילים, שתפקידו לחשוף פשעים ופושעים. (השוטרים המוזכרים בתורה [דברים טז יח] הם למעשה פקידי הוצאה לפועל שתפקידם להוציא לפועל את החלטות בית הדין.) כדי שיהיה סיכוי שרכוש גנוב יוחזר לבעליו מבלי שיהיה צורך ללכת לבית דין ולמצוא עדים לגניבה, מעודדים את הגנב להודות באשמתו: הוא ידע שאם יודה הוא ישלם קנס מופחת – רק 25% במקום 100%. (על-פי דין תורה אין אדם משלם קנס בגלל הודאה מרצון.)

אמנון רונאל שלח אלי את ההערות שלו על ב"ק 092. חלקם כנראה היו מיועדות לעיני בלבד. אבל מאחר ואני חושב שההערות שלו יכולות להבהיר כמה נקודות שזקוקות להבהרה, אני מציג אותן כאן.

במשנה אנו קוראים: "הֵיכָן פִּקְדוֹנִי?" – אָמַר לוֹ "אָבָד" – [והבעלים אומר] "מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי" – וְאָמַר "אָמֵן", וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְאָשָׁם.

הערתו של אמנון:

וואלה, לא כדאי להודות! בכל מקרה יצאת שקרן. הודית – אכלת אותה יותר!

אני משיב:

למעשה, זה לא בדיוק המקרה, כפי שראינו בשיעור היום. אבל, הערתו של אמנון במקומה. דוד הסכים לעשות טובה לשרה ולשמור על כספה. ברגע שהוא מכחיש שקיבל את הכסף הוא בחזקת גנב לפי תפישתנו. אולם, מנקודת מבטם של החכמים טכנית הוא שומר חינם שלא החזיר את מה שהופקד אצלו. כל שנדרש ממנו זה להחזיר את הפיקדון. אולם, אם הוא מודה באשמתו חלה פסיקת התורה עצמה. יש להניח ששרה תשמח לקבל חזרה את פיקדונה! כמו כן, רוב הערותי בשיעור של היום רלוונטיות גם כאן.

בהסברים אמרנו:

יתר על כן, בכל פעם שדוד נשבע שהוא שילם את החומש ולאחר מכן חוזר בו …

הערתו של אמנון:

מוזר לי שמתירים את התהליך הזה כשיטה ממוסדת. העונש על שבועה וחרטה אמור לגדול, בבחינת "שקרן מועד". לפחות האשָמים גדֵלים יחסית לחוב.

אני משיב:

כמדומני שכאשר מעורב סכום כסף גדול עורך דינו של האיש יציע לו למשוך את ההליכים עד כמה שניתן. אולי המצב ישתנה אם הוא לא יצטרך לשלם כל כך הרבה. רק ניחוש שלי.

כתבתי: "באמצעיתא של משנתנו …"

הערתו של אמנון:

אמצעיתה של..? סליחה, לא ידעתי אם זה המונח בארמית (אני מכיר "גופא") או שזו טעות הקלדה.

אני משיב:

במהלך השנים למדנו שהחכמים התיחסו לסעיפים השונים של משנה ארוכה במונחים טכניים. הסעיף הראשון נקרא 'רישא', הסעיף האחרון נקרא 'סיפא' והסעיף האמצעי נקרא 'אמצעיתא'.

הסברתי כיצד החומש הפך, למעשה, לתוספת של רבע.

הערתו של אמנון:

לגבי שיטת חישוב החומש, הייתי מעדיף שהחכמים יגידו שלדעתם חמישית אינה מספיקה וצריך להגדיל לרבע, במקום להתחכם ולהגיד שהחמישית היא מסך כל התשלום כולל הקנס.

אני משיב:

אני מבין את דעתו של אמנון. אולם הדיון בגמרא שעליו הצבעתי בשיעור הקודם מראה נסיון אמיתי וכן לברר את העניין, כולל הבאת הוכחות לשיטות השונות.