BK-h092

א:
משנתנו ממשיכה בדיון בעניין מי שמכחיש שהוא חייב כסף. יש מספר סעיפים במשנה זו.

ב:
ברישא של משנתנו עוסקים במצב מסובך, ונדמה שהדרך הטובה ביותר להבינו היא כתסריט.

שרה הלוותה לדוד 100 דינרים. כשהגיע מועד הפירעון דוד מכחיש שקיבל את הכסף. אולם, לאחר זמן הוא מודה שהוא אכן קיבל את הכסף משרה ומשלם לה את 100 הדינרים. שרה דורשת את החומש ודוד נשבע שהוא כבר נתן לה את החומש. החומש הזה נחשב כעת לקרן שדוד חייב לשרה. מאוחר יותר דוד מודה שהוא שיקר בעניין החומש. עליו לשלם כעת חומש בנוסף לחומש המקורי שהפך כעת להלוואה שלא נפרעה. כך שדוד צריך לשלם 31 ורבע דינרים במקום החומש המקורי של 25 דינרים. יתר על כן, בכל פעם שדוד נשבע שהוא שילם את החומש ולאחר מכן חוזר בו, עליו לשלם חומש נוסף על התוספות המצטברות עד שהחומש האחרון שעליו נשבע שווה פחות מפרוטה אחת.

ג:
באמצעיתא של משנתנו מציינים שההליך לעיל חל לא רק במקרה של הלוואה אלא גם במקרה של פיקדון. יתכן ותזכרו שכמה פעמים במהלך לימודנו במסכת זו ציינו את מוסד ה-"שומרים". תיארנו זאת בפרטנות ב-ב"ק 028. אנו עוסקים כאן בראשון מבין ארבעת השומרים.

ד:
דוד עומד לצאת לחופשה ולכן הוא מבקש משימי שישמור על 100 דינרים בשבילו עד שיחזור, כיון שאינו רוצה להשאיר סכום כל כך גדול ללא השגחה. בב"ק 028 תיארתי "שומר" כ-"מי שבמחזיק ברשותו רכושו של אחר באופן חוקי". מאחר והוא עושה לדוד טובה ללא שכר או תגמול, שימי הוא כעת מה שהחכמים מכנים "שומר חינם". היקף האחריות של שומר כזה הוא שעליו להשגיח באופן סביר על מה שהופקד אצלו. אם הפיקדון אבד או ניזוק עליו להישבע שבועה שהוא עשה כמיטב יכולתו כדי להשגיח עליו ואז הוא חופשי מכל אחריות (הוא פשוט עשה טובה).

ה:
כשדוד חוזר מחופשתו הוא מבקש משימי את 100 הדינרים שלו. שימי מכחיש שאי-פעם קיבל מדוד 100 דינרים. מאוחר יותר הוא מודה שאכן קיבל את הכסף. שאר ההליך זהה לזה שתואר ברישא. משנתנו אפילו מצטטת את התורה [ויקרא ה כ-כד] כדי להראות שפיקדון אינו שונה מהלוואה:

ו:
בסיפא של משנתנו עוסקים בשומר חינם שמכחיש שקיבל כסף, אך לאחר שנשבע שבועה, עדים מעידים שאכן קיבל את הכסף והשתמש בו למטרותיו. משנתנו מציגה שיחה דימיונית בין המפקיד והשומר:

דוד אומר לשימי, "היכן 100 הדינרים שלי?" שימי עונה, "אבדתי אותם." דוד אומר, "תישבע שעשית כמיטב יכולתך לשמור עליהם." שימי נשבע. מאוחר יותר עדים מעידים ששימי השתמש בכסף לצרכיו. שימי חייב לשלם את 100 הדינרים. אם הוא מודה בעצמו ששיקר עליו לשלם את הקרן, תוספת של חומש ולהביא קורבן אשם.

קורבן האשם, שהיה צריך להביא בזמן שבית המקדש היה קיים, נקבע מהתורה [ויקרא ה כה-כו]:

בשיעור זה ובשיעורים האחרונים הזכרנו את החומש פעמים רבות. היימן פישמן כותב:

בבבא קמא 091 ציינת שהתשלום הנוסף הוא חמישית, ואז הבאת את הערך בצורת אחוזים כ-25%. האם זה לא צריך להיות 20% בשביל התוספת, או 200 במקום 250

אני משיב:

ב-ב"ק 090
כתבתי:

התורה קובעת תוספת של 20%, אבל החכמים הגדילו אותה ל-25%.

בבבא מציעא נ"ד ע"א החכמים מחליטים שהאופן שבו מעריכים את החומש הוא לחלק את הקרן לארבע חלקים שווים ואז להוסיף כחלק חמישי שווה ערך לחלקים הללו. לכן, 100 מתחלק לארבעה חלקים, כל אחד מהם 25; ונוסף חלק חמישי של 25 כך שהתשלום הוא של 125.

אני מקווה שזה מבהיר את עניין החומש.