BK-h090

נושא: BK

Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

Red Line

Green Line

הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ – יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו, אֲפִלּוּ לְמָדַי. לֹא יִתֵּן לֹא לִבְנוֹ וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ; אֲבָל נוֹתֵן לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. וְאִם מֵת – יַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו.

א:
מהתורה ברור בעליל שכל דבר שנגנב יש להחזירו לבעליו החוקי. ראינו בכמה הזדמנויות במהלך לימודנו במסכת זו שגניבה וגזילה הן נזיקין ולא פשעים. כלומר האדם שממנו נגנב הכסף או הטובין צריך לתבוע את מי שנחשד בגניבה בבית דין כדי לקבל בחזרה את רכושו. משנתנו עוסקת במקרה בו הגנב נשבע שבועה שהוא לא גנב את הכסף. במקרה כזה לא ניתן לעשות דבר. (בתקופות קדומות יותר בני אדם נזהרו מאוד משבועת שווא היות וזה היה כרוך בהפיכת הקב"ה לעד, כביכול, לשבועה, ולאדם אשם היו נקיפות מצפון רבות על שבועת שווא.)

ב:
אבל מה קורה אם הגנב נשבע שהוא לא גנב את הכסף אבל מאוחר יותר הוא נתקף ביסורי מצפון עד כדי כך שהוא רוצה לתקן את המעוות. התורה [ויקרא ה כ-כד] מחוקקת כך:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ … בְגָזֵל … וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה; וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל … וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו. לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ.

שרה גונבת 100 דינרים מדוד ונשבעת שבועת שקר וטוענת שהיא לא גנבה את הכסף. מאוחר יותר היא מצטערת על מה שעשתה והיא רוצה לתקן את המעוות.התורה אומרת שעליה להחזיר לדוד את 100 הדינרים שלו ולהוסיף לסכום הזה קנס של 25 דינרים. (התורה קובעת תוספת של 20%, אבל החכמים הגדילו אותה ל-25%.) את 125 הדינרים שרה צריכה לשלם לדוד באופן אישי (עם ביטוים מתאימים של צער וחרטה).

ג:
משנתנו מדגישה שהגנב צריך להחזיר את הכסף ישירות לאדם שממנו נגנב: עליו להביט לו בעינים, כביכול, ואז להביע את החרטה שבלבו. אפילו אם, בינתיים, האדם שממנו גנב עבר למקום מרוחק מאוד (אפילו רחוק כמו מדי – פרס, אירן) עליו ללכת לשם כדי לשלם את מה שגנב. אין חשיבות לסכום שנגנב: אפילו פרוטה אחת, הקטנה מבין המטבעות שבנמצא, יש להתיחס אליה כפי שמתיחסים לסכום גדול. בעניינים כאלה החכמים היו אומרים [סנהדרין ח' ע"א] "דין פרוטה כדין מאה מנה".

ד:
כך שאם דוד עזב את שכונתה של שרה, אפילו אל מעבר לים, על שרה לחפש אותו כדי להשקיט את מצפונה. היא אינה יכולה לתת את הכסף למישהו אחר, אפילו לא לבנו של דוד או לשליח שדוד מינה. לא ניתן שום מרחב תמרון לבושה שבדבר.

ה:
ישנם שני יוצאים מן הכלל הזה. הראשון הוא ששרה יכולה להפקיד את הכסף בידי שליח של בית הדין כדי שהוא ימסור אותו לדוד. הסיבה לסטיה הזו מהמצווה שבתורה ככתבה וכלשונה ("לאשר הוא לו יתננו") היא כדי שגנבים שרוצים לעשות תשובה יהיו יותר נכונים לשלם את הפיצוי. אם דוד ירד מארץ-ישראל לבבל עלות הנסיעה לשרה תהיה הרבה יותר גדולה מ-125 הדינרים שהיא חייבת לשלם לו. אם היא יכולה לתת את הכסף לשליח של בית הדין, כדי שהוא ימסור את הכסף לדוד, היא ככול הנראה תעשה זאת כדי להשקיט את מצפונה.

ו:
היוצא השני מהכלל שאת הכסף צריך לשלם באופן אישי לבעלים החוקי הוא מקרה שבו בינתיים הבעלים החוקי הלך לעולמו. במקרה כזה שרה יכולה לשלם את הפיצוי ליורשיו החוקיים של דוד (כי כל דבר של דוד כעת הוא שלהם).

Green Line