BK-h087

בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל

חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל

מסכת בבא קמא, פרק ט', משנה ב':
גָּזַל בְּהֵמָה וְהִזְקִינָה, עֲבָדִים וְהִזְקִינוּ – מְשַׁלֵּם כְּשָׁעַת הַגְּזֵלָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בָּעֲבָדִים אוֹמֵר לוֹ, 'הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ'. גָּזַל מַטְבֵּעַ וְנִסְדַּק, פֵּרוֹת וְהִרְקִיבוּ, יַיִן וְהֶחֱמִיץ – מְשַׁלֵּם כְּשָׁעַת הַגְּזֵלָה. מַטְבֵּעַ וְנִפְסַל, תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת, חָמֵץ וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, בְּהֵמָה וְנֶעֶבְדָה בָהּ עֲבֵרָה, אוֹ שֶׁנִּפְסְלָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אוֹ שֶׁהָיְתָה יוֹצֵאת לִסָּקֵל – אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ:
הסברים:
א:
המשנה הקודמת עסקה בדמי הנזיקין שעל הגנב או הגזלן לשלם, אם הערך של מה שנגנב עלה בין מועד הגניבה לבין פסיקת בית הדין לטובת התובע. משנתנו כעת עוסקת בדמי הנזיקין על חפץ שנגנב או נגזל וערכו ירד לאחר הגניבה. ראינו בשיעור הקודם שיש לשלם דמי הנזיקין לפי ערך הפריט בעת הגניבה, דבר שהוא לרעת התובע. הפסיקה זהה במקרה של ירידה בערך, דבר שהוא כעת לטובת התובע. דוגמאות רבות מובאות במשנתנו.
ב:
שרה גונבת את שורו המעולה של דוד, גולית. מסיבה זו או אחרת המקרה בא לפני בית הדין רק לאחר שחלף זמן מה: אולי לקח לדוד זמן לעלות על עקבות הגנב או אולי ההתנצחויות ביניהם בבית הדין נמשכו עוד ועוד. בינתים גולית היקר והטוב הזדקן וכעת הוא כבר לא מסוגל לשמש את בעליו כמו כבעבר: הוא כבר לא יכול לסובב את אבני הריחיים לדוגמה או למשוך את המחרשה. ברור שבינתיים ערכו לדוד ירד. אולם, כאשר בית הדין פוסק לטובת דוד, על שרה לשלם לדוד דמי נזיקין לפי ערכו של גולית לדוד בעת שנגנב. את הערך הזה מעריכים, כמובן, הדיינים.
ג:
הדוגמה השניה שמביאה משנתנו היא זו של עבד שנגנב. (ודאי תזכרו שאנו עוסקים כאן בעבד כנעני ולא בעבד עברי. המונח האחרון הוסבר ב-ב"ק 059 והראשון ב-ב"ק 065.) שימי חטף מביתו של דוד את אחד מעבדיו. בתקופה שבין הגניבה לבין החלטת בית הדין העבד הזדקן וכבר אינו יכול לבצע כמה מתפקידיו כפי שמסוגל היה בעת שנחטף. תנא קמא (החכם האלמוני שמצוטט במשנתנו) סבור שהכלל שחל על גולית היקר והטוב חל גם על עבד שהזדקן. רבי מאיר חולק על תנא קמא. הוא סבור שאין לשלם דמי נזיקין כלל ועיקר! זה כיון שהוא סבור שישנם שני דברים שלא חל עליהם דין גניבה, ושפשוט יש להחזירם לבעליהם 'כפי שהם': שני הדברים הללו הם קרקע ועבדים. ללא קשר לעליה או ירידה בערך, פשוט יש להחזירם לבעליהם. במקרה הזה ההלכה היא לפי דעת רבי מאיר: הגנב אומר לתובע, "הרי שלך לפניך" (הנה מה שגנבתי, קח את שלך).
ד:
הדוגמות האחרות לירידה בערך שמשנתנו מביאה כולן צריכות דמי נזיקין לפי ערכם בעת הגניבה. מטבעות עלולים להיסדק ולאבד את ערכם או שהרשויות יוציאו אותם מהמחזור. תוצרת חקלאית עלולה להרקיב (אפילו אם המקרה מובא לפני בית הדין במהירות). דמי הנזיקין על המטבעות או התוצרת הם לפי ערכם בעת הגניבה ולא לפי ערכם כעת.
ה:
דוגמות נוספות המובאות במשנתנו דורשות הסבר יותר מפורט. וודאי תזכרו שתרומה היא תוצרת חקלאית שהחקלאי תורם לכהן, לפי בחירתו; היא שייכת לכהן ועליו לאכול אותה כשהיא (והוא) טהורים. אם מישהו גונב תוצרת שהופרשה לתרומה והיא נטמאת בחזקתו, היא כבר חסרת ערך כתרומה. אולם את דמי הנזיקין צריך לשלם לפי הערך בעת הגניבה.
ו:
חמץ אסור להיות ברשותו של יהודי במהלך חג הפסח. כדי לוודא שהבריות לא יחביאו חמץ במהלך הפסח, החכמים פסקו להלכה שכל חמץ שהיה בבעלותו של יהודי במהלך חג הפסח אסור לאכילה אפילו לאחר שהחג הסתיים, ולעולם. (זו הסיבה שבגללה המציאו את מנהג מכירת החמץ, כך שהבעלים החוקי של החמץ במהלך חג הפסח יהיה מי שאינו יהודי.) חמץ שנותר בבעלותו של הגנב במהלך הפסח יהיה חסר ערך לתובע לאחר הפסח, אך את דמי הנזיקין ישלם הגנב לפי ערכו בעת הגניבה.
ז:
כשבית המקדש היה קיים אדם עלול היה לגנוב בהמה כדי להביאה כקורבן (בדיוק כמו שהיום מישהו עלול להתפלל מתוך סדור תפילה שגנב) או, גרוע מכך, להציעו למטרות של עבודה זרה. הבהמה כעת חסרת ערך לבעליה המקוריים; אף על פי כן את דמי הנזיקין ישלם הגנב לפי הערך המקורי.
ח:
מוקדם יותר במסכת זו למדנו ששור שנגח אדם למוות יש להורגו. אם שורו של דוד, גולית, נגח מישהו והרגו יש להרוג את השור על פי צו בית דין. אולם, בינתים גולית נגנב. כשנמצא גולית הוא עדיין חסר ערך לדוד, בדיוק כפי שהיה בעת הגניבה, הואיל ועמד ליהרג על פי צו בית דין. לפיכך, גם במקרה הזה הגנב פשוט מחזיר את גולית לדוד: 'הרי שלך לפניך."
שאלות ותשובות:
ב-ב"ק 086 כתבתי:
שימי גונב מלאה רחל (כבשה) מעולה, מוכנה לגזיזה. עד שלאה מגלה את דבר הגניבה, שימי התחבלני גזז את צמר הרחל, הכין אותו, טווה את הצמר והכין ממנו מעיל חורף נאה. ערך הרחל מוערך ב-50 דינרים; את המעיל, לעומת זאת, ניתן למכור תמורת 150 דינרים. לאה תובעת את שימי ובית הדין מחייב אותו. על שימי כעת לפצות את לאה על ידי תשלום ערך הרכוש שגנב עם תוספת "קנס" של 400%. (עליכם לזכור ששה מפצים בתשלומי ארבעה.) האם על שימי לשלם ללאה 200 דינרים או 600 דינרים?
היימן פישמן כותב:
הכתוב בתורה אומר שהתשלום הוא רק אם הוא שוחט אותה או מוכר אותה. לא ציינת שהוא מכר או שחט את הרחל. האם אני פיספסתי כאן משהו?
אני משיב:
לא פיספסת שום דבר! זה נהדר כשמשתתף מזהה טעות כזו. חיפשתי דוגמא למצב שערכה של הבהמה יהיה יותר מסתם תשלומי כפל. כמובן, היה עלי לגרום לשימי לשחוט את הכבשה או למכור אותה כדי שישלם תשלומי ארבעה. הרי לקח בשבילי שלעולם אין לכתוב שיעור בזמן שהדירה הפוכה ומתבלגנת כחלק מתהליך השיפוצים!

