BK-h085

בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל

חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל

מסכת בבא קמא, פרק ח', משנה ז':
אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת וְגוֹ'. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי? – שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְגוֹ'. הָאוֹמֵר סַמֵּא אֶת עֵינִי, קְטַע אֶת יָדִי, שְׁבוֹר אֶת רַגְלִי – חַיָּב. עַל מְנָת לִפְטוֹר – חַיָּב. קְרַע אֶת כְּסוּתִי, שְׁבוֹר אֶת כַּדִּי חַיָּב. עַל מְנָת לִפְטוֹר – פָּטוּר. עֲשֵׂה כֵן לְאִישׁ פְּלוֹנִי, עַל מְנָת לִפְטוֹר – חַיָּב, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנו.
הסברים:
א:
משנתנו, האחרונה בפרק זה, מציגה שתי סוגיות שונות. הראשונה פשוטה להבנה, השניה קצת יותר מסובכת. אנו, כמובן, נטפל בסוגיה הראשונה קודם.
ב:
אם דוד מעליב את שימי בצורה כלשהי ועל ידי כך משפיל אותו ברבים (וכמה מהדרכים בהן הוא יכל לעשות זאת היו הנושא של המשניות הקודמות) עליו לשלם לו דמי נזיקין אם בית הדין פוסק לטובת שימי ונגד דוד. אולם לפי משנתנו, נדרש שלב נוסף; השלב הזה הוא בקשת מחילה. לא די בכך שדוד משלם את הכסף, עליו גם להביע חרטה בפני שימי ולבקש ממנו סליחה!
ג:
הסיבה לדרישה זו מצויינת בברייתא [ב"ק צ"ב ע"א]:
כל אלו [התשלומים] שאמרו [במשנה הקודמת הם] דמי בושתו, אבל צערו [גרם לו צער בלב] אפילו הביא כל 'אילי נביות' שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו [סליחה].
במילים אחרות, תשלום כספי יכול להיות הדבר הנכון לעשות מבחינה חוקית, אבל רק התנצלות כנה יכולה לשכך את תחושת ההשפלה ממנה סובל התובע.
ד:
משנתנו משתמשת בלשון סחור-סחור די מוזרה כשהיא אומרת "אינו נמחל לו". חושבני שזה מרמז ששנים נעלבו ועל שניהם להסכים למחילה. לא רק שדוד השפיל את שימי אלא הוא גם חטא נגד הקב"ה. למחילתו של הקב"ה הוא יכול לצפות רק אם יתנצל בפני שימי ושימי ימחל לו.
ה:
החכמים קושרים את החובה לבקש סליחה מהצד הנפגע לסיפור מקראי. אבימלך, מלך העיר הפלישתית גרר, לקח לעצמו את שרה, אשת אברהם (בחושבו שהיא 'רק' אחותו של אברהם). כאשר כל הנשים בהרמונו של המלך נעשות עקרות, הקב"ה אומר לו שעליו לכפר על מעשהו על ידי השבת שרה לבעלה [בראשית כ ז].
ו:
משנתנו גם מציינת בנקודה זו שעל התובע לא להיות אכזרי ועליו לקבל את ההתנצלות באדיבות. זה נלמד מתגובתו של אברהם להחזרת רעיתו. אינו נוזף באבימלך, אלא במקום זה "ויתפלל אברהם אל אלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהתיו וילדו" [בראשית כ יז].
ז:
כעת הגענו לחלק השני של משנתנו, שעוסקת בנושא שונה לחלוטין. אם, בהתקף זעם, שרה פוקדת על שימי לגרום לה נזק פיזי – כמו עקירת עינה, כריתת ידה, שבירת רגלה – אסור לו לעשות כן; אפילו אם שרה אומרת שהיא פוטרת אותו מכל אחריות. בדיוק כפי שאין אנו רשאים לגרום נזק גופני לאדם אחר כך אסור לנו לגרום להם נזק גופני אפילו לפי בקשתם!
ח:
אולם משנתנו ממשיכה באופן שונה:
הָאוֹמֵר … קְרַע אֶת כְּסוּתִי, שְׁבוֹר אֶת כַּדִּי חַיָּב. עַל מְנָת לִפְטוֹר, פָּטוּר.
כאן אין אנו עוסקים בפציעה פיזית אלא בפגיעה ברכוש. אם שרה אומרת לשימי לשבור את כדה, אסור לו לעשות כן ואם הוא עשה כך היא יכולה לתבוע אותו. אולם אם היא בקשה ממנו לשבור את כדה והיא הבטיחה שלא תתבע אותו, אינו בר תביעה. הגמרא [ב"ק צ"ג ע"א] רואה את הסתירה בין החלק הזה של המשנה ובין החלק הקודם.
אמר ליה רב אסי בר חמא לרבא: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר ליה: רישא לפי שאין אדם מוחל על ראשי אברים. [רב אסי בר-חמא אמר לרבא: מדוע שונה ההלכה במקרה הראשון מהמקרה השני? אמר לו: כי שום אדם לא מוחל באמת על כריתת אברים שלו, יאמר מה שיאמר.]
אין אדם מיושב בדעתו שיסלח למי שכרת את יד ימינו, כך שעל הנתבע היה לדעת לא לקבל הבטחה למחילה: אלו סתם מילים. מצד שני, רכוש הוא עניין אחר. שימי יכול לגדוע אילן של שרה אם היא מבקשת ממנו לעשות זאת ונותנת לו רשות מיוחדת לעשות זאת.
ט:
בסיפא של משנתנו מציגים עיקרון חשוב מאוד – עיקרון שהתבטא באופן ברור במשפט של העולם המערבי רק במשפטי נירנברג לאחר מלחמת העולם השניה: העבריין אינו יכול לטעון שהוא פעל על פי 'הוראות מגבוה'. נשכתב את החלק האחרון של משנתנו כדי להקל את הבנתו:
אם דוד אומר לשימי, "לך וכרות את ידה של שרה, [או] כרות את האילן של שרה – מתוך הבנה שתהיה פטור מאחריות," אף-על-פי-כן שימי אחראי לנזק – אם זה גופה או אם זה רכושה של שרה שניזוק.
לדוד לא היתה סמכות לתת את הפקודה או להבטיח מחילה ולשימי לא היתה הרשות לציית להוראות כאלו.
י:
הגענו לסוף פרק ח' של מסכת זו. אי"ה, בשיעור הבא נתחיל ללמוד את פרק ט, הפרק שלפני הפרק האחרון.

