BK-h082

א:
ב-ב"ק 078 למדנו כך:

אולם, משנתנו מציגה את המצב האחר שבו הבן או הבת מכים הורה בחוזקה עד כדי גרימת נזק פיזי – פצע, חבורה או כל סוג אחר של חבלה בעור. הבה נזכיר לעצמנו שהמקור האיסור הזה שבמשנתנו נמצא בתורה [שמות כא טו]:

ב-ב"ק 078 הסברתי כך:

החכמים הבינו את הקביעה הזאת בעניין חבטה שגורמת לפצע או חבורה. זאת הסיבה שמשנתנו מתיחסת להכאת הורה מבלי לגרום לחבורה, מאחר ואם היה נזק פיזי היה זה נחשב לדיני נפשות.

וזה בדיוק המצב המתואר כעת במשנתנו.

ב:
העונש המתואר בתורה על גרימת נזק פיזי להורה הוא מות. לפני שתעלה התרעומת עלינו להזכיר לעצמנו את שלמדנו על דיני נפשות כשלמדנו מסכת סנהדרין. הנה סיכום קצרצר:

עבירה שנדונה בדיני נפשות טעונה שני עדים לפחות לעצם ביצוע המעשה. העדים הללו חייבים להזהיר את העבריין לפני המעשה על כך שהוא (או היא) עומד לבצע מעשה שהעונש עליו הוא מות ואף-על-פי-כן ותכף ומיד, הוא (או היא) מבצע את הפשע בנוכחות העדים. לפיכך, "מעבר לכל ספק סביר" אינו מתקבל: הפשע חייב היה להתבצע מעבר לכל ספק כלשהו ופושע חייב להיות מודע לכך שמה שהוא (או היא) עושה הינו פשע שעונשו מות. שני העדים שעל פי עדותם בית הדין מרשיע את העבריין ודן אותו למיתה, הם המוציאים להורג.

היה ברור לחלוטין לחכמים שהפירוש שלהם לפסיקת התורה היתה חדשנית. יש משנה ידועה מאוד [מכות א י] שממחישה את הניסיון של החכמים לצמצם את מקרי דיני נפשות למשהו ששואף לאפס.

ג:
הסיבה שבגללה הטיפול בהכאה של הורה כל כך חריף היא בגלל הקשר שנעשה בין ההורים ובין הקב"ה! הגמרא [קידושין ל' ע"ב] מסבירה:

ד:
אותו הטיעון תקף במקרה שאדם אחד מכה אדם אחר בשבת. מאחר שחילול השבת, עבירה שהיא בדיני נפשות, הניזוק אינו יכול לתבוע נזקים. כבר בכמה הזדמנויות בעבר נוכחנו לדעת שאדם העומד לדין בדיני נפשות אינו משלם דמי נזיקין.

ה:
אם רב מכה את עבדו הכנעני העבד אינו רשאי לתבוע את רבו שהרי הוא נחשב לרכוש רבו. הסבירות היא שבכמה משקי בית מידה מסויימת של ענישה פיזית היתה הכרחית כדי לשמור על סדר ומשמעת. (כבר למדנו שעבד עברי שרבו מכה אותו כן רשאי לתבוע מרבו דמי נזיקין.)

ב-שיעור הקודם תרגמתי ביטוי בארמית כ-"עדיף לחיות עם הרבה צרות מאשר לחיות באלמנות". אמנון רונאל כותב:

חשדתי שמיתב זה מיסב, וטן דו מוכר לי כשניים, אז הלכתי לויקיפדיה לבדוק את חופשיות תרגומך…

אני משיב:

אמנון אינו אומר מה הוא מצא בויקיפדיה!

שעדיף לחיות שניים יחד מאשר לחיות באלמנות הוא האופן שבו רש"י מבין את המימרה [יבמות קי"ח ע"ב ובמקומות אחרים]. אולם, מרקוס יסטרוב, במילון שלו של ארמית תלמודית, מתרגם כפי שאני עשיתי – ואפילו מסביר! "עדיף לחיות בצער מאשר לחיות באלמנות, כלומר אשה מעדיפה נישואין אומללים על חיים בבדידות." הוא מצטט את התרגום (לארמית) של איוב יז טז כדי להוכיח את עמדתו. בפרושו לפסוק בספר איוב רש"י נראה כמסכים שפרוש המלה העברית הוא "צער" או "מכאוב".