BK-h076

I am studying Mishnah in memory of Yitzḥak Rabin, son of Rosa and Neĥemya.

כג:
לפני שנמשיך להסביר את משנתנו נשים לב לכך שהשיעור היום מציין אירוע שהינו עצוב ומענג בעת ובעונה אחת. היום לפני חמש עשרה שנים ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נרצח בידי מי שהתימר להיות יהודי שומר מצוות (שכלוא בבידוד עד עצם היום הזה). לאחר יומיים, ביום לווית ראש הממשלה, נולד החוג ללימוד משניות על שם יצחק רבין ז"ל, והשיעור הראשון, תחילת מסכת קידושין, נשלח לקומץ משתתפים. מאז השלמנו עוד עשר מסכתות של המשנה וכרגע אנחנו מתקדמים אל עבר סיום הלימוד במסכת השתים-עשרה. וזה בוודאי גורם עונג. אף-על-פי שזה מקרי, עונג נוסף הוא שהשאלה היום, בהמשך בשאלות ותשובות, מגיעה מאד פרנקל, שלפני חמש עשרה שנה היה זה שהציע שנלמד משניות לזכרו של רבין. כדי לציין את האירוע, בשיעור של היום החזרתי את ההקדשה, לעיל, שנכללה בראש כל שיעור בשנה הראשונה עד ליום הזיכרון הראשון. (השיעור המיוחד ששלחתי – בשפה האנגלית – באותה העת עדיין חומר קריאה רלוונטי.) כעת, הבה נכבד את זכרו על ידי המשך לימוד משנתנו וסיומו.

כד:
האחרון מחמשת התשלומים שהנתבע עלול להתחייב לשלם הוא בושת, והוא תשלום על הבושה שמעשיו גרמו לתובע. מה שמהווה בושת, כמובן, משתנה מחברה לחברה ומתקופה אחת לחברתה. בתקופת המקרא והמשנה, לדוגמא, בחברה היהודית עירום, המוזכר במשנתנו, לא עלה על הדעת בכל מצב: הבריות היו מתפשטים לשינה ומתלבשים למחרת בבוקר בעודם מתחת למצעים שעל מיטותיהם. בכל מקום במקורותינו בו נידרש או מוזכר עירום הכוונה היא שהאדם אינו לבוש כראוי, ולא שאין הוא לבוש כלל ועיקר.

כה:
אם מישהו מבייש אדם אחד בכוונה תחילה הוא עלול להתחייב בפיצויים על כך. אם הבושה נעשתה ללא כוונה אין המזיק חייב. הדרישה המשפטית שהבושה תיגרם מתוך כוונה נלמדת מפסוקים בתורה:

אל לנו להיבהל מהפסוק האחרון במובאה זו. החכמים, כדרכם, הבינו אותו כמורה על פיצוי: ידה של האשה גרמה לבושה כך שעליה לפצות את קורבנה על הבושה שגרמה. כאן רש"י מסביר את המונח שבשימוש:

כו:
יוצא איפה שכל מעשה שגורם לבושה שלא נעשה בכוונה תחילה לא יגרור אחריו אחריות למעשה. אולם, אין פירוש הדבר שדמי נזקים אחרים יבוטלו. משנתנו מביאה דוגמא של מישהו שנפל מהגג ואגב כך פגע באדם אחר שהיה מתחתיו ובו זמנית עשה דבר שבייש אותו. אף-על-פי-כן יהיה צורך לשלם נזק על הפציעות שנגרמו, והיכן שמתאים, הנתבע עלול לשלם גם רפוי, שבת וכיוצא באלו.

ב-ב"ק075 כתבתי:

הדיינים צריכים להעריך כמה היה הקונה משלם עבור אדם זה, בלי החבלה, אילו היו מוכרים אותו בשוק העבדים; כמה הוא שווה באותו השוק כעת לאחר שאיבד את זרועו השמאלית… ההפרש במונחים כספיים הוא הסכום לפיצוי. אולי, במונחים בני זמננו, הדיינים היו נדרשים להעריך כמה יכול אדם להשתכר לפני החבלה ואחריה באותה המשרה.

אד פרנקל כותב:

הניסיון העכשוי שלך להעריך נזקים מסקרן אותי. אני גם מעוניין לדעת במה היתה העבדות כרוכה כאשר מעריכים נזק שנגרם לאדם. הרשה לי להבהיר. אם עבד שלם בגופו שימושי יותר מעבד בעל מגבלות פיזיות, אז כמובן שעבד שלם בגופו שווה יותר ויקר יותר. ואולם, שיהודים ידונו במכירה אפשרית של אחיהם היהודים לעבדות נראה כדבר מוזר, מאחר ויהודים לא היו יכולים לרכוש יהודים אלא כעבד עברי. אם כן, באו נניח, כנראה באופן שגוי, שאנחנו מתיחסים כאן לתת קבוצה של עבדים, עבדים עבריים. במקרה של עבד עברי, האם אדם "נרכש" מתוך ידיעה שהוא נלקח למטרה מסויימת? אם כך הוא הדבר, האם הנזק באמת משפיע על יכולת העבודה של העבד בכל המקרים? שהרי עם עין אחת אבדה עדיין יכול לראות, אפילו אם אין לו תפיסת העומק. הוא יכול לעבוד כסופר או לבלר בעת העתיקה. כיום החיסרון בעין לא ימנע גישה למגוון רחב של משרות שהיו תלויות בראיה, ולכן האם ניתן להעריך את העין החסרה כיום כפי שעשו בתקופת החכמים? כיום אין אנו נתקלים בשיעבוד, אבל אולי חוזה תעסוקתי בעל תנאים ומחוייבויות ישווה ברמה כלשהי לשיעבוד. במקרה הטוב זוהי משוואה גסה. השאלה מסתכמת כך: איך השינוי במערכות כלכליות משפיע על הערכת נזקים אם אנחנו רוצים להסתמך על משנתנו כבסיס לנוהג הקיים במאה העשרים ואחת ומעבר לכך. או האם עלינו להודות שאין זה אפשרי?

אני משיב:

זוהי שאלה ארוכה מאוד אבל אני אזדקק לתשובה קצרצרה בלבד. אד כותב "שיהודים ידונו במכירה אפשרית של אחיהם היהודים לעבדות נראה כדבר מוזר." אד הבין את המצב שלא לאשורו. הערכה של הדיינים הינה אקדמית גרידא: אם האדם הזה היה נמכר על ידי מי שאינם יהודים בשוק העבדים שבקיסריה – נגיד – מה היה מכירו קודם וכמה כעת? יוצא איפה שהתת-קבוצה של 'עבדים עבריים' של אד מעולם לא היתה ולא היתה יכולה להיות. באשר למשפטו האחרון של אד, אני מסכים בכל הלב.