BK-h075

יז:
כאשר אדם ניזוק על ידי מישהו אחר יותר מסביר שהוא או היא לא יהיו מסוגלים להרוויח את פרנסתם כפי שהם רגילים לעשות בגלל הטיפולים הרפואים שעליהם לעבור, בגלל תקופה של מנוחה והחלמה שלהן הם זקוקים או בגלל הפגיעה שספגו שהיא מונעת מהם כעת למלא את מטלותיהם הרגילות. התקופה הזו נקראת במשנה 'שבת' והיא מציינת בַּטָּלָה כפויה.

יח:
משנתנו מציינת שאת הפיצוי על שבת על הדיינים להעריך ברמה של הפועל הפשוט ביותר. פירוש הדבר שמנכ"ל של ארגון בשווי מיליארדי דולרים לא יקבל כפיצוי שבת כתוצאה מנזק שניזוק יותר משכרו של "שומר קשואין", או מלפפונים. לא רק שזה נראה לנו לא הוגן, אלא שעניין אי-הצדק מועלה גם על ידי הגמרא [ב"ק פ"ה ע"ב]:

החכמים מסבירים את הטיעון של המשנה כך: כשהדיינים העריכו את היקף דמי הנזק שעל התובע לקבל מהנתבע עבור הנזק שגרם לו, הפסד בהכנסות שלו כבר נלקח בחשבון, ויהיה זה לא הוגן לדרוש מהנתבע לשלם פעמיים.

יט:
כדי להסביר את הטיעון הקודם הבה ניזכר במה שלמדנו בעניין שיפוי על נזק [ב"ק 072]. הדיינים צריכים להעריך

כמה היה הקונה משלם עבור אדם זה, בלי החבלה, אילו היו מוכרים אותו בשוק העבדים; כמה הוא שווה באותו השוק כעת לאחר שאיבד את זרועו השמאלית, את הראיה בעינו הימנית, את היכולת להשתמש בכף רגלו וכיוצא בזה. ההפרש במונחים כספיים הוא הסכום לפיצוי. אולי, במונחים בני זמננו, הדיינים היו נדרשים להעריך כמה יכול אדם להשתכר לפני החבלה ואחריה באותה המשרה.

כ:
אולם, כל שאמרנו עד כה עוסק בנזק קבוע ובלתי ניתן לריפוי: במלים אחרות, כושר העבודה של האדם השתנה לצמיתות. אבל על פי רוב פציעות גורמות רק לאי-כשירות זמנית. גם הנקודה הזו מועלית בגמרא:

כא:
לרַבָּה, שהעלה את השאלה, היה בן בשם רָבָא ואחיין בשם אַבַּיֵּי. (אביו של אביי נפטר במהלך הריונה של אשתו, ואמו מתה תוך כדי לידתו של אביי, כך שאביי גדל אצל דודו. לפיכך, אף על פי שבמובן הפשוט אביי ורבא היו בני-דודים הם התיחסו אחד לשני כאילו הם אחים. דבר ידוע בין לומדי הגמרא, שכמו שנהוג בין אחים, אביי ורבא נחלקו כמעט על כל סוגיה הלכתית בה דנו!) הגמרא [ב"ק פ"ו ע"א] ממשיכה:

אביי סבור שיש לשלם שבת גם על אי-כשירות קבועה שנגרמה וגם על הפסד זמני בהכנסות. רבא סבור שעל הנתבע לפצות את התובע רק על הפסד בהכנסותיו במהלך תקופת החלמתו.

כב:
רמב"ם, במשנה תורה האנציקלופדי [הלכות חובל ומזיק פ"ב י"א] מסכם:

המשך יבוא.

ב-ב"ק071 למדנו על האיסור לגדל עזים בארץ-ישראל והדבר הוביל לדיון. ראובן ארצי כעת כותב:

יערני ישראל הוכיחו את יעילות העזים במניעת שריפות יער. העז מטפסת עד גובהה ומעל כדי ליהנות מעלוות העץ, במיוחד כשמדובר במחטניים. השריפה מתחילה על פני הקרקע ואילו היתה העלווה קרובה לקרקע הבוערת, עלי המחט היו מיד נדלקים. כמובן, אם הבערה יצאה משליטה, גם העזים לא יוכלו להושיע.

אני משיב:

אני מניח שכוונתו של ראובן היא שעל ידי אכילת עלוות העצים המחטניים והפשטת העצים מעליהם העזים מקטינות את כמות החומרים שהלהבות יכולות לשרוף.

נושא העזים כעת סגור.