BK-h074
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
ג'יי סלייטר מקדיש שיעור זה לזכרו אביו,
יוליוס סלייטר,
משולם זיסע בן אהרון פנחס ומלכה ז"ל.
הראהרצייט היה ביום ב' במרחשון.
מסכת בבא קמא, פרק ח', משנה א', חלק ג':
רִפּוּי: הִכָּהוּ חַיָּב לְרַפְּאוֹתוֹ. עָלוּ בוֹ צְמָחִים, אִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה – חַיָּב; שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה – פָּטוּר. חָיְתָה [המכה, הפצע] וְנִסְתָּרָה, חָיְתָה וְנִסְתָּרָה – חַיָּב לְרַפְּאֹתוֹ; חָיְתָה כָּל צָרְכָּה -ּ אֵינוֹ חַיָּב [עוד] לְרַפְּאוֹתוֹ.
הסברים (המשך)
יג:
כעת אנו מגיעים לדבר השלישי שהנתבע יתכן ויהיה חייב לפצות את התובע בגינו: רפוי.
יד:
הפריט הזה נובע, כמובן, מהתורה [שמות כא יח-יט]:
וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב, אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה; רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא.
גם כאן אנו רואים שדאגת התורה אינה להעניש את החוטא אלא לפצות את הקורבן.
טו:
משנתנו מתיחסת לפצעים שנרפאו ואז נפתחו מחדש מסיבה כלשהי. רמב"ם, בפרושו למשנתנו, אומר:
ואם יעבור המוכה על דברי הרופא ונוסף חוליו או נולדה בסיבתו מחלה [חדשה], לא יתחייב החובל שום דבר על אותו החולי המתחדש, לפי שהחולה חמס על נפשו.
אינני יכול שלא לחוש שרמב"ם עושה כאן טובה לכל עמיתיו הרופאים (רמב"ם עצמו היה רופא): אם המטופל לא עושה בדיוק כפי שהוא מצווה – אל לו להאשים את הרופא! ויותר לעניין, אל לו להאשים את העבריין.
טז:
ואם כבר מדברים על רופאים, בהתבסס על הפסוק הזה ממש מוכרות זכויותיהם של העוסקים ברפואה במשפט העברי. בתורה [שמות טו כו] הקב"ה אומר:
אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ.
בהתבסס על פסוק זה כל כך קל יהיה לחכמים לאסור כל טיפול רפואי, כפי שנעשה בפילוסופיות אחרות, כי הקב"ה הוא המרפא המורשה היחיד למין האנושי (אני ה' רופאך). אבל הם התבססו על הפסוק שזה עתה הבאנו לעיל [שמות כא יט]: 'ורפא ירפא'.
תני דבי רבי ישמעאל: 'ורפא ירפא' – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. [ברכות ס' ע"א]
המשך יבוא.
שאלות ותשובות:
ב-ב"ק072 כתבתי:
לנו, היום, נראה שהשיטה המתוארת במשנתנו מיושנת; והיא אכן מיושנת. אבל היא הניבה הערכה פחות או יותר מדוייקת לנזק הפיזי שנגרם למעשה: כמה היה הקונה משלם עבור אדם זה, בלי החבלה, אילו היו מוכרים אותו בשוק העבדים; כמה הוא שווה באותו השוק כעת לאחר שאיבד את זרועו השמאלית, את הראיה בעינו הימנית, את היכולת להשתמש בכף רגלו וכיוצא בזה.
נעמי גרץ כותבת:
למעשה השיטה הזו אינה מיושנת כלל ועיקר – אולי אין היא מיושמת על ידי המערכת המשפטית, אבל היא בהחלט בשימוש אצל סוכנויות הביטוח כדי להעריך את הפיצוי לקורבנות. הייתי בהלם כאשר אמא של חברה שגרה בבית אבות בארה"ב נפגעה מדלת שהיתה בה תקלה וקבלה כמעט ולא כלום מכספי הביטוח מאחר ונקבע שהיא לא "שוה כל כך הרבה".
אני משיב:
במשפט העברי ערכם המהותי של כל בני האדם בעצמם שווה (כלומר, בלי לקחת בחשבון את רכושם). שהרי כל בני האדם נבראו בצלם אלהים. יוצא איפה שאין לך בית דין שיוכל לאשר פסיקה שמשתמע ממנה ש-"היא לא שווה כל כך הרבה". אולי היה על עורך דינה של האשה לשאול את חברת הביטוח כמה הם היו מוכנים לשלם כדי להימנע מפגיעה מכאיבה מדלת אשר יש בה תקלה (כפי שלמדנו ב-שיעור הקודם). ידועה מאוד ההוראה בתלמודה של ארץ-ישראל (ירושלמי) [נדרים ל' ע"ב]:
'ואהבת לרעך כמוך' [ויקרא יט יח] – רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' [בראשית ה א]: זה כלל גדול מזה.
רבי עקיבא מלמד את ערכו של כל יהודי [רעך]; בן-עזאי מלמד את ערכו של כל אדם ואדם. ואולי אף יותר לעניין שלנו דברי החכם במדרש הזה:
מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ: בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה – הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו. [ילקוט שמעוני על שופטים ד א רמז מב]
עמוד הבית ומנוע חיפוש |
ארכיון מסכת בבא קמא |
הרשמה וביטול הרשמה |
הקדשת שיעור ותרומה |
[מה זה?]
הכתובת לשאלות, הערות, הארות, ובקשות היא admin @ bmv.org.il.
אם המסר שלך יופיע באחד מהשיעורים הוא יופיע תחת שמך; אחרת נא לכתוב במסר שלך באופן ברור "לא לפירסום".
