BK-h073

ט:
בשיעור הקודם ראינו שבעניין חבלה גופנית החכמים השתדלו מאוד שההערכה תהיה אובייקטיבית עד כמה שניתן: כל בני האדם שווים בעיני החוק ולכן אין להתחשב במעמדו החברתי של האדם: העשיר והעני, את שניהם מעריכים כאילו הם נמכרים כעבדים בשוק. אולם, צער הוא דבר שקשה מאוד להעריך והוא סוביקטיבי ביותר.

י:
משנתנו בוחרת את הדוגמה של כאב [צער] הנגרם מכוויה, אבל כמובן שאותה הקביעה תחול ללא קשר לגורם הכאב. כויה הנגרמת משיפוד לוהט על הלחי כואבת הרבה יותר מכויה של אותו השיפוד הלוהט על הציפורן, לדוגמה. וההערכה מסתבכת יותר מהעובדה שאדם אחד עלול לחוש יותר כאב מאדם אחר מאותה הפגיעה ממש.

יא:
אם נבחן את הכתוב בתורה [שמות כא כד-כה] בזהירות נראה שיש שם ניסוח משפטי יחודי:

החכמים בגמרא [ב"ק פ"ד ע"ב – פ"ה ע"א] דנים האם החבורה המוזכרת שם מתייחסת לסימן שנותר על-ידי הכוויה או לא. האם המונח 'פצע' מפריד ממש בין כוויה לבין חבורה, או שמא הוא דוגמה נוספת בלבד למקור של הפגיעה? השאלה רלוונטית כאשר שוקלים אם כאב שנגרם בלי להשאיר פגיעה גופנית על גופו של התובע גם הוא מזכה אותו או אותה בפיצוי. המסקנה בגמרא היא שיש לשלם פיצוי על צער אפילו אם אין נזק גופני, והפיצוי יבוא בנוסף על פיצוי הנזק אם יש פגיעה גופנית.

יב:
הנושא הבא בו דנים החכמים הוא כיצד להעריך צער. משנתנו אומרת שמשימת הדיין היא להעריך כמה תשלום ידרוש אדם כי להסכים לחוות את הכאב [צער] שנגרם לתובע.

לדוגמה. זוהי הבנה מילולית של פסיקת המשנה. שאר החכמים מיד מצביעים על הבעיה בפסיקה כזו:

איזה אדם מיושב בדעתו יסכים לסבול את הכאב והפגיעה הפיזית רק כדי לזכות בכסף? לאחר דיון ארוך החכמים מחליטים שכוונתה האמיתית של משנתנו היא שיש לבצע את ההערכה לפי כמה היה מוכן התובע הזה לשלם כדי למנוע מעצמו את סוג הצער, הכאב, שנגרם. אף-על-פי כן, הגמרא מציינת:

המשך יבוא.

ב-ב"ק070 כתבנו:

ובכן, אם שרה מחזיקה בשורו של דוד והיא מתחילה למשוך את גוליית מתוך הרפת שלו היא טרם גנבה. רק כאשר היא מצליחה למשוך את גוליית מחוץ לרשות של דוד אל תוך רשות הרבים היא בעצם גונבת. לפיכך, אם נשתמש במקרה קיצוני ביותר שמשנתנו מציגה כהסבר, אם גוליית נופל מת לפני ששרה מצליחה למשוך אותו אל מחוץ לרשותו של דוד אינה אשמה בגניבה, אפילו אם היא התכוונה לגנוב, ובגלל כוונתה היא משכה את הבהמה.

אמנון רונאל כותב:

לגבי משיכה ברשות הבעלים, אמנם עוד אין כאן גניבה, אבל ייתכן ששרה ושימי אשמים בגרימת מוות לבהמה שהתכוונו לגנוב. ואם הבהמה הייתה מלכתחילה ברשות הרבים, ובא עובר אורח ומשכה (נגיד, כדי לכוונה אל ערימת חציר טעים, או לפנות מעבר), האם הוא נחשב לגנב? גם היום קיימת "קנייה במשיכה" של רכבים, ו"שחיטתם" בשטחים, ואין משלם…

אני משיב:

למה שעובר אורח אדיב יואשם בגניבה? בתסריט שאמנון מתאר הבהמה לא נלקחת לרשותו: היא עדיין ברשות בעליה.

כיום, אנו מכירים בהעברת בעלות על פי רוב על ידי שטר מכירה או מנגנון משפטי דומה (אפילו תקיעת כף). מישהו שלוקח מכונית לנסיעת מבחן לא יחשב גנב – אלא אם כן המכונית לא הוחזרה לאחר נסיעת המבחן! אינני יודע כיצד להבין את הערתו של אמנון על שחיטה בכבישים. המכונית נגנבה: גורלה לאחר מעשה לא ישנה את העובדה שנגנבה.