BK-h072

א:
המשנה הראשונה של פרק ח' ארוכה מאוד, ולכן חלקתי אותה, פחות או יותר, לפי חלוקת משנה זו בתלמוד.

ב:
עד כה בלימודנו את מסכת בבא קמא כיסינו סוגים שונים של נזיקין שאדם יכול לספוג ועליהם הוא זכאי לפיצוי באמצעות בתי הדין. למדנו על נזק שנגרם לרכוש או לאדם על ידי רכושו של אדם אחר (שור, בור וכדומה). גם למדנו על נזק לרכוש שאדם יכול לגרום לאחר (הבער, גניבה וכדומה). במשנתנו כעת אנו פונים לנזק שאדם אחד גורם לחברו: חבלה גופנית.

ג:
החכמים קבעו שאדם שנפגע בידי חברו זכאי לחמשה סוגים שונים של פיצוי. הדיינים הם אלה שמחליטים כמה מסוגי הפיצוי האלה שייכים לכל מקרה נתון וגם את הקיפם. חמשת סוגי הפיצויים לחבלה גופנית, כפי שמציינת הרישא של משנתנו, הם: נזק, צער, ריפוי, שֶבֶת ובושת.

ד:
נזק מתיחס לפגיעה בגוף עצמו. צער מתיחס לסבל שנגרם לצד הנחבל בגלל הפגיעה שנגרמה לו. רפוי מתיחס, כמובן, להוצאות רפואיות. שֶבֶת מתייחסת לזמן בו הנחבל נאלץ לשבת בטל, כביכול, כי אינו מסוגל לעסוק במלאכתו הרגילה. בושת מתייחסת לתחושת הבושה שהנחבל חש בגלל מה שנעשה לו.

ה:
הגמרא [ב"ק פ"ג ע"ב] מתחילה את הדיון בנזק בשאלה עניינית ביותר: אמאי [מדוע]? במילים אחרות, מדוע יהיה הפיצוי על חבלה גופנית תשלום בכסף? האין זה מנוגד לדרישה חשובה של התורה?

כמה פעמים שמענו את הטענה שדין התורה אכזרי בגלל הדרישה הזו, לה קראו הכמרים הנוצרים של ימי הביניים lex talionis. אבות הכנסיה הבינו את מצות התורה כאומרת לעשות לעבריין בדיוק את מה שעשה לקורבנו. הבנה זו נוגדת את כל מה שלמדנו עד כה על משפט עברי בענייני נזיקין, מאחר ו-lex talionis אינו עוסק בנזק אלא בעונש.

ו:
פעם אחר פעם בלימודנו במסכת בבא קמא ראינו שעצם העניין אינו הענשת העבריין אלא כיצד עליו לפצות את מי שהזיק. אפילו הגנב, כפי שראינו, אינו נענש על גניבתו: הוא נדרש להחזיר אותה – עם 'ריבית' כביכול – לאדם שממנו גנב. כך שגם במקרה של חבלה גופנית דאגתו של המשפט העברי אינה הענשת העבריין אלא כיצד עליו לפצות את קורבנו על הנזק שנגרם. עקירת עין, כריתת יד, עקירת שן לא יפצו את הקורבן בשום אופן – פרט, אולי, לתחושת נקם שלא במקומה.

ז:
אבל הבעיה כיצד יש לשלם תשלום כזה היא בעיה אמיתית. במשפט המערבי עניינים כאלו נשארים לשיקול דעתו של השופט. שיקולו עלול להיות סובייקטיבי מאוד מן ההכרח. ולעיתים, סכום הפיצוי שנגזר אינו נועד לפצות את הקורבן אלא להעניש את העבריין באמצעות חשבון הבנק שלו.

ח:
לנו, היום, נראה שהשיטה המתוארת במשנתנו מיושנת; והיא אכן מיושנת. אבל היא הניבה הערכה פחות או יותר מדוייקת לנזק הפיזי שנגרם למעשה: כמה היה הקונה משלם עבור אדם זה, בלי החבלה, אילו היו מוכרים אותו בשוק העבדים; כמה הוא שווה באותו השוק כעת לאחר שאיבד את זרועו השמאלית, את הראיה בעינו הימנית, את היכולת להשתמש בכף רגלו וכיוצא בזה. ההפרש במונחים כספיים הוא הסכום לפיצוי. אולי, במונחים בני זמננו, הדיינים היו נדרשים להעריך כמה יכול אדם להשתכר לפני החבלה ואחריה באותה המשרה.

המשך יבוא.

אלן מרקוס כותב:

בשיעור האחרון [ב"ק071], לימדת (אלא אם כן הבנתי משהו שלא כהלכה) שאסור להחזיק בעזים וכבשים בארץ ישראל. האין זה גורם לבעיה מעשית במונחים של קורבנות, במיוחד אלו המתחייבים ביום כיפור?

אני משיב:

במהלך חג הסוכות אורח רצוי ביותר בסוכתי היה בני, שחי בישוב 'חצי כפרי, חצי עירוני' כאן בישראל. הוא הזכיר במקרה שאחד משכניו קנה כמה עזים. מאחר והישוב דתי מאוד, מיד ציינתי את הבעיה שאלן העלה בשאלתו. בני השיב שהעזים מוחזקות בדיר כך שאינן יכולות להסתובב בחופשיות ולגרום נזק. מן ההכרח שזהו הפיתרון אותו חזו החכמים. האיסור על החזקת עזים בארץ ישראל מתייחס לאפשרות להתיר להן להסתובב בחופשיות; מותר להחזיק בהן אם הן מוחזקות בדיר. (באותה המשנה הותר להחזיק בכלב פרא כל עוד הוא קשור בשלשלת.)

הנושא של בית המקדש ויום כיפור וכל שאר הקורבנות בהן מוזכרת שחיטת עזים (כמו ראש חודש) אינו רלוונטי. בעניינים רבים בית המקדש היה שונה לחלוטין משאר העולם היהודי בענייני הלכה. לדוגמה, היה מותר להשתמש באש (על המזבח) בשבת; הפגרים שהעלו על המזבח בשבת היו בסופו של דבר נצלים שם – ויש דוגמאות רבות אחרות.

אני מקווה שזה עזר להבהיר את הנושא הזה.