BK-h065

בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל

חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל

מסכת בבא קמא, פרק ז', משנה ב' (חזרה):
גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם אוֹ עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וּמָכַר בְּשַׁבָּת, גָּנַב וּמָכַר לַעֲבוֹדָה זָרָה, גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְטָבַח וּמָכַר וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, גָּנַב וְטָבַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ – מְשַׁלֵם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וְטָבַח לִרְפוּאָה אוֹ לַכְּלָבִים, הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, הַשּׁוֹחֵט חוֹלִין בַּעֲזָרָה – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ:
הסברים (המשך):
יא:
גנב [שור או שה] וטבח, ואחר כך הקדיש … משלם תשלומי ארבעה וחמשה. הסברנו את המונח "הקדש" פעמים רבות. הנה סיכום קצר של הרעיון:
בהלכה, ברגע שאדם מבטיח לתרום משהו לבית המקדש – כסף, טובין, קורבן – ה-"משהו" הזה הופך באופן טכני להיות רכושו של האלוהים, בחזקתו של גזבר בית המקדש. הפריט מכונה בעברית הֶקְדֵשׁ. מהרגע שהתורם מחליט בדעתו לתרום, המוצרים הופכים להיות רכוש של בית המקדש וכל מי שנהנה מהרכוש הזה אשם במעילה [גניבת רכוש של האלוהים]. לפיכך, הקדש הוא המעמד של טובין או כספים שהוכרזו על-ידי בעליהם כמוקדשים (כלומר נתרמו) לבית המקדש. מאותו הרגע הם מפסיקים להיות הרכוש של בעליהם לשעבר והופכים, בלשון ציורית, לנכסי שמים.
ברגע ששור או שה הופכים לנכסי שמים, כביכול, לא ניתן להחזירו לאדם שממנו נגנב. יוצא איפוא שהגנב, שהקדיש את הבהמה לבית המקדש, חייב לפצות את הבעלים המקורי בתשלומי ארבעה או חמשה, לפי הבהמה שנגנבה.
יב:
גנב [שור או שה] וטבח לרפואה או לכלבים … משלם תשלומי ארבעה וחמשה. אפילו אם הבהמה נלקחה מבעליה החוקיים למטרות הומניטריות, כמו טיפול רפואי, אף-על-פי-כן הפעולה נחשבת לגניבה והגנב חייב לפצות את האדם שממנו גנב. דוגמה לשימוש בבעל חיים לרפואה ניתן למצוא בגמרא [תמורה ט"ו ע"ב]:
מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח שחרית. והביאו עז וקשרו לו בכרעי מיטתו והיה יונק ממנה חלב.
מיותר לומר, אם הבהמה הגנובה שימשה למאכל לכלבים – פראים או מבוייתים – יש לשלם את התשלום הראוי.
המשך יבוא.
שאלות ותשובות:
עדיין בנושא של עבד עברי, איילין פרידלנד כותבת:
הייתי רוצה שתבהיר איזה סוג של עבד היה משתחרר בשנת היובל.
אני משיב:
שאלתה של איילין מתייחסת לשני סוגים של עבדים שאותם מכירה התורה. האחד הוא עבד עברי; כבר דנו במצב הזה ביסודיות. האחר הוא עבד כנעני. המונח הזה מתייחס לכל עבד בבעלותו של יהודי שאינו יהודי מלידה או שלא התגייר. כשלמדנו מסכת קידושין, לפני כמעט 15 שנים, הבאתי את ההסבר הזה לעבד כנעני:
עבד כנעני היה לא-יהודי שנלקח לשרות בבית יהודי. מקור המונח "כנעני" לסוג הזה של עבד בא, קרוב לודאי, מהפסוק בבראשית ט כה: "ארור כנען [בן חם, בן נח] עבד עבדים יהיה לאחיו". לעבד הכנעני לא היו הזכויות שהיו לעבד עברי. על פי התורה [ויקרא כה מד-מו] תקופת שירותו של עבד כנעני לא הוגבלה והשירות היה יכול גם להימשך אצל יורשי האדון.
וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה. וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.
החכמים, כדרכם בקודש, התאימו את הפסיקה הזו למכביר: יהודי רשאי להחזיק בחזקתו עבד שאינו יהודי למשך שנה אחת בלבד. בתום השנה יש למכור את העבד ללא-יהודי או שהעבד יקבל על עצמו להתגייר. אם הוא מתגייר הוא נשאר עבד עד למותו או עד שהוא משוחרר על ידי אדונו. לפעמים העבדים הללו הפכו לבני בית אהובים: רבן גמליאל אפילו ישב שבעה על עבדו טבי כשזה הלך לעולמו; רבי אליעזר שיחרר עבד כי היה חסר עשירי למניין!
התורה [ויקרא כה י] קובעת:
וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.
יוצא איפה, בתשובה לשאלתה של איילין, שזה העבד העברי שמשתחרר בשנת היובל – אפילו אם היא חלה לפני תום שש שנות עבדותו.

