BK-h062

א:
כדי להבין את משנתנו עלינו לקרוא שנית, בזהירות יתרה, את הכתוב המקורי מהתורה [שמות כא לז]:

החכמים שמו לב לכך שהתורה מדגישה שתשלומי ארבעה או חמישה נדרשים אם העברין שחט את בעל-החיים שגנב או מכר אותו למישהו אחר. (אם בעל-החיים עדיין ברשותו וללא פגע זהו מקרה של גנבה פשוטה שעונשה תשלומי כפל.) כמובן, כמו כל דבר אחר במשפט העברי, יש להוכיח את הטענה על ידי ראיות או עדות; דרושה עדות של שני עדים כדי לבסס עובדה בעיני החוק.

ב:
הסעיף הפותח של משנתנו קובע שלא הכרחי שהגנבה והרווח מהגנבה (שחיטת הבהמה בשביל בשרה או מכירתה) יבוססו על ידי אותו צמד עדים. בהחלט יתכן ששני עדים יעידו שהנאשם גנב את הבהמה וזוג אחר של עדים יעיד שהוא עשה רווח נוסף מגנבתו על ידי שחיטה או מכירה.

ג:
שאר סעיפי משנתנו עוסקים בסדרה של מקרים שבהם היה אפשר לחשוב שמסיבות טכניות שונות ומסויימות יש לוותר על תשלומי ארבעה וחמשה. כעת נסביר את המקרים הללו אחד לאחד.

ד:
גנב ומכר בשבת … משלם תשלומי ארבעה וחמשה. שמו לב שמשנתנו אינה כוללת כאן את שחיטת הבהמה. זה כיון שאם הגנב שחט את הבהמה בשבת (וזה אומת על ידי שני עדים) אזי יש מקרה של דיני נפשות, וכפי שרמב"ם מסביר בתמציתיות בפרושו למשנתנו, "ועיקר הוא אצלנו שאין אדם [מוצא להורג וגם] משלם." אולם, מכירת דבר מה בשבת היא עבירה על דין שנקרא "שבות". אלו הם דינים ותקנות שתקנו החכמים כדי להגן יותר של קדושת השבת. פרוש הדבר, כמובן, שהגנב לא יעמוד בסכנת נפשות ולפיכך, אם יימצא אשם, יהיה עליו לשלם תשלומי ארבעה או חמשה אפילו אם המכירה התרחשה בשבת.

המשך יבוא.

חואן-קרלוס קיאל שלח אלי מספר גדול של שאלות תאורטיות בעניין מעמדו של העבד העברי, בו דנו במשנה הקודמת. אינני יכול להביא את כל שאלותיו, ובוודאי לא בשיעור אחד, אבל הרשו לי לפחות להתחיל.

הנה השאלה הראשונה שחואן-קרלוס שואל:

נניח ששמעון גונב מלוי שה אחד כי הוא רעב – הוא חסר כול לחלוטין וזוהי הדרך היחידה שהוא יכול להאכיל את משפחתו, בעוד שלוי עשיר מאוד ועדריו מכסים את פני האדמה. האם העוניו של שמעון נחשב לתנאי מקל?

אני משיב:

בהחלט לא! אוי למערכת המשפטית שלוקחת בחשבון את מעמדם המשפטי של התובע או של הנאשם כשהם יושבים בדין! התורה, כמה וכמה פעמים, אוסרת את זאת במפורש. שלוש דוגמאות יספיקו.

במשפט העברי, כמו במערכת המשפטית האנגלו-סקסית – הצדק הוא עוור: בלי קשר למעמד חברתי אשם הוא אשם, זכאי הוא זכאי.

אולם, המשפט העברי לפעמים מאפשר לבית הדין מרחב תמרון כאשר הוא חורץ את דין האשמים – כאשר הם קובעים את עונשם. אני יכול לחשוב על אפיק אחד שיעמוד לרשות בית הדין במקרה שחואן-קרלוס תיאר. לאחר שקבעו ששמעון אשם בגניבה השופט יכול להורות שינתנו לשמעון כספים לתשלום חובו מקופת הצדקה הציבורית. זה מבוסס על הערה מתאימה של חכמי הגמרא:

אם לא סותמים את החורים שבקיר אי אפשר להאשים את העכבר על כך שהוא עושה את הדבר הטבעי בשבילו – הוא מזיז את הגבינה שלך! במקרה שחואן-קרלוס מתאר השופט יכול לטעון שהעוני המשווע של שמעון הוא חור במערכת החברתית שעל החברה לסתום. אבל, כמובן, דבר כזה יכול להיעשות רק אחרי ששמעון נמצא אשם.