א:
הקטע בשיעור זה ממשיך את הדיון מהשיעור הקודם. במשנה דברו על 'סוף האשמורה הראשונה' ובגמרא מנסים לקבוע כמה אשמורות- לילה היו בזמן שבית המקדש היה קיים. שתי דעות מובאות: זו של רבי הסובר שהיו ארבע אשמורות-לילה וזו של רבי נתן שסבר ששלוש אשמורות-לילה היו. רבי מבסס את דעתו על הפסוק ]מזמור קיט סב[ "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:" אם דוד המלך קם בחצות הלילה כדי להודות לאלוהים מן ההכרח שהיו ארבע אשמורות, אחרת איך היה יכול לקום באמצע הלילה המדויק?

ב:
בגמרא התחילו לפתח באופן אגדי את הרעיון של לימודיו הליליים של דוד המלך. בגמרא מדגישים את הרעיון שלא משנה באיזו שעה דוד התחיל ללמוד תורה בלילה תמיד היה ער בעלות השחר! את זה לומדים מהפסוק [מזמור נז ט] "עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר:"

ג:
בגמרא ממשיכים כעת לרקום רעיונות מפתחים על הפסוק. "אעירה שחר" משמעו שדוד העיר את השחר ושלעולם השחר לא העיר אותו שהרי בעלות השחר הוא כבר היה עסוק בלימוד תורה! באופן גחמני קצת בגמרא מדמינים איך דוד היה נאבק במצפונו. יצר הרע היה אומר לו שמוקדם מדי מלקום, והרי ידוע שמלכים ישנים עד שעה מאוחרת וקמים רק באמצע הבוקר! דוד היה משיב למחזות אלה בציטוט סיום הפסוק 'עלי לקום מוקדם "על משפטי צדקך". עלי ללמוד תורה!'

ד:
הפסוק שדורשים הוא [מזמור נז ט] "עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר." מדרש אחד עושה את הכינור והנבל כלים שבאמצעותם דוד מאתגר את החכמים: בחצות הלילה היה מנגן בנבל כדי להזכיר להם שעליהם לקום וללמוד תורה. אם המלך לומד תורה בשעה כזו אנחנו על אחת כמה וכמה!

ה:
במדרש אחר האגדה אפילו מצייד את דוד בשעון מעורר! לפי הדרישה הגחמנית הזו הכינור והנבל היו תלויים בחלונו של דוד, והיו מנגנים מעצמם כשרוח צפונית היתה פורטת במיתרים! פסוק אחר — ללא כל קשר לנושא! — מובא כדי לבסס אגדה זו. בפסוק [מלכים ב' ג טו] אלישע הנביא קורא למוסיקה כדי לעזור לו להיכנס למצב נבואה. את הפסוק מפרשים מחדש, ללא כל התיחסות להקשר. קריאה מדוקדקת של המלים "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן" מלמדת שהמוסיקה התחילה מעצמה שהרי לא כתוב בפסוק 'כְּנַגֵּן בַּמְּנַגֵּן' אֶלָּא 'כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן': הַכִּינוֹר הָיָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו! (ברור שלא כך כוונת הפשט!) ברור שהיה חשוב לחכמים לפאר את התנהגותו הדתית של המלך הגדול של ישראל: אם דוד המלך, עם כל דאגותיו המדיניות, היה מסוגל לשמור מצוות בני אדם פשוטים על אחת כמה וכמה!

ו:
אחרי מיצוי מפסוקים אלה תוכנם המעורר למעשים טובים בגמרא חוזרים לעניין הראשוני: האם ארבע אשמורות-לילה היו או שלוש? רבי נתן ביסס את דעתו על סיפור בספר שופטים שבו מדובר באשמורה התיכונה. אז איך רבי, שסובר שיש ארבע אשמורות-לילה, מסביר את "האשמורה התיכונה" (אמצעית) של הפסוק? ברור כשיש ארבע אשמורות בלילה "סוֹפָה שֶׁל שְׁנִיָּה וְרֹאשָׁהּ שֶׁל שְׁלִישִׁית הֵן מְתַוְכוֹת [חוצות] אֶת הַלַּיְלָה." אך רבי מנא מקשה שהפסוק בספר שופטים אינו מתאים לדעה זו. את דעתו של רבי שהיו ארבע אשמורות-ליה ניתן לבסס אפילו לפי דעתו של רבי נתן אם יוצאים בהנחה שהאשדמורה הראשונה אינה מן המנין שהרי בני אדם עדין ערים בשעות אלה. (אם היו ארבע אטשמורות בלילה האשומרה הראשונה היתה מסתיימת בסביבות שעה 9 בערב.)

ז:
בזה מסתים הדיון על מספר אשמורות-הלילה. כשבאים לטפל במשפט הבא במשנה הדיון בגמרא יחזור לדיון הלכתי.

בסוף 0013 הבאתי סקירה קצרצרה של הדיון על המשפט הראשון של המשנה. שרי פיימן כותבת:

נראה שהיה הרבה חומר בגמרא בנקודה זו שהיה רחוק מאוד מהסקירה שאתה מביא — כולל הדיון על נוסח התפילה בשיעור 0009. האם הגמרא כלי שמכיל פולקלור? במילים אחרות, האם כללו החכמים חומר שלא היה נחוץ במיוחד כדי להגדיר הלכה מהי? כמו כן, כשאנו מדברים על "הגמרא" על מי מדברים?

אני משיב:

באמת אין הגמרא במהותה כלי לקביעת הלכה, אף על פי שזו אחת התוצאות העיקריות שלה. לדעתי, טוב ביותר לבני זמננו לדמיין את הגמרא כזכרון דברים, לא תמיד עקבי ולכיד, של הדיונים במועדון. החכמים היו מתאספים בבית המדרש כדי לדון על משנה אחת או יותר. הדיון לעתים קרובות היה מרחיק לכת בכיוונים בלתי צפויים כשהחכמים למיניהם — בדורותיהם השונים! — תרמו איש איש את תרומתו לדיון. אם כן, באמת נכון להציע, כפי ששרי אכן מציעה, שהחכמים כללו חומר "שלא היה נחוץ במיוחד כדי להגדיר הלכה מהי". לשם דוגמה, לי נראה שהרבה מן החומר שבו נתקלנו בדיון על אשמורות הלילה בא מדרשות (דברי תורה) שחכמים שונים דרשו בפני הקהילה שלהם כדי לעודד חסידות יתירה ושמירת המצוות יותר אדוקה.

לגבי שאלתה השניה של שלי: הגמרא, כפי שכבר כתבנו, היא זכרון דברים של מה שנאמר במפגשי הלימוד בבית המדרש. אם כן, לא מדובר באדם מסוים אלא בזכרון דברים שנערך. בשיעור הראשון כתבתי שככל הנראה היה זה רבי יוסי בן בון שהיה העורך הסופי של הירושלמי.

אני מקווה שזה עוזר.

דברים (טובים) בלתי-צפויים קורים בחיי, מסבכים אותם, וגוזלות הרבה מזמני. בשבועות הבאים אעשה כמיטב יכולתי להוציא שיעורים כמה שרק ניתן. אנא מכם — סבלנות.