Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל

Red Line

חוג לימוד תלמוד ירושלמי

Green Line


השיעור היום מוקדש ע"י שרי פיימן.
ראו-נא "שאלות ותשובות" אחרי הישעור.


מסכת ברכות, פרק ראשון, הלכה א' (המשך).

משנה:
מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בָּעֲרָבִין מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לוֹכַל בִּתְרוּמָתָן...

גמרא:
תְּנֵי: הַקּוֹרֵא קוֹדֶם לָכֵן לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אִם כֵּן לָמָה קוֹרִין אוֹתָהּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּשְׁבִיל לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא כְּדֵי לַעֲמוֹד בִּתְפִלָּה מִתּוֹךְ דָּבָר שֶׁל תּוֹרָה. רַבִּי זְעִירָא בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמִיָּה: סָפֵק בֵּרַךְ עַל מְזוֹנוֹ סָפֵק לֹא בֵּרַךְ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, דִּכְתִּיב 'וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ'; סָפֵק הִתְפַּלֵּל סָפֵק לֹא הִתְפַּלֵּל אַל יִתְפַּלֵּל, וּדְּלָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּלְוַאי שֵׁיִתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. לָמָה? — שֶׁאֵין תְּפִלָּה מַפְסֶדֶת. סָפֵק קָרָא סָפֵק לֹא קָרָא? נִשְׁמָעִינָהּ מִן הָדָא: 'הַקּוֹרֵא קוֹדֶם לָכֵן לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ'. וְקוֹדֶם לָכֵן לַאו סָפֵק הוּא? וְאַת אָמְרַת צָרִיךְ לִקְרוֹת. הַדָּא אָמְרָה: סָפֵק קָרָא סָפֵק לֹא קָרָא צָרִיךְ לִקְרוֹת!

מונחים טכניים:

הסברים:

א:
הגמרא קבעה שהשעה המוקדמת ביותר לקריאת שמע בערב היא בסוף היום, כשחשכת הלילה גברה והכוכבים נראים — ושהשעה הזו היא גם שעה שבה כהנים נכנסים לאכול את התרומה שלהם ושבה יהודים כפריים יושבים לאכול את סעודתם בערבי שבתות. כעת הגמרא ממשיכה בבירור.

ב:
הגמרא מביאה ברייתא שבה נקבע שאם אדם קורא שמע לפני שהכוכבים נראים אחרי דעיכת אור יום לא יצא ידי חובתו לקרוא שמע בכל ערב. כעת הגמרא שואלת שאלה מעשית: אם אין אנחנו רשאים לקרוא שמע לפני רדת חשיכה איך נסביר את הנוהג לקרוא שמע בבית הכנסת כחלק מתפילת ערבית?

ג:
כדי להבין שאלה זו עלינו לדעת שבארץ ישראל, בתקופת המשנה והגמרא בוודאי וקרוב לוודאי במשך כמה מאות שנים לאחר מכן, היו מתפללים תפילת ערבית בבתי הכנסת בשעה מוקדמת. הסיבה לכך כנראה (אך לא בוודאי) היתה מאוד מעשית: אחרי רדת חשיכה לא היה ביטחון לבני אדם ללכת ברחובות של עיר. אם כן, בשעה מאוחרת של אחר הצהריים, כשברור היה שהשמש מעריבה, היו מתפללים תפילת מנחה ומיד לאחר מכן היו מתפללים תפילת ערבית. אזי היו הולכים הביתה כדי לאכול את ארוחת הערב. לאחר מכן, כשעלו על המיטה, קראו שמע עוד פעם כדי לקיים את המצווה.

ד:
העובדה שקראו שמע לפני רדת חשיכה גרמה לשאלת הגמרא. רבי יוסי מסביר שקראו שמע בבית הכנסת לא כדי לצאת ידי חובת קריאת שמע אלא כדי לעמוד לתפילת העמידה של ערבית מתוך דברי תורה; זה דומה לנוהג שלנו להקדים מזמור קמה — אשרי — לתפילת המנחה. אם כן, בארץ ישראל, אחרי תפילת מנחה היו קוראים שמע ללא ברכותיה, שלוש הפרשות בלבד. (יש סימנים שבקהילות אחדות השמיטו את הפרשה השלישית בערבים, אך לא נראה שזה היה מנהג נפוץ, ואין לכך כל זיקה לדיון שלנו כעת.) לאחר מכן היו עומדים לתפילת העמודה של ערבית. (בארץ ישראל החזן היה חוזר על תפילת העמידה של ערבית — חזרת הש"ץ — אך גם על זה אין אנו צריכים להתעכב כעת.) כשהלכו לישון היו קוראים עוד פעם קריאת שמע, הפעם עם ברכותיה.

ה:
הגמרא כעת מרחיבה את הדיון לגבי קריאת שמע לפני רדת חשיכה. רבי זעירא מביא את דבריו של רבי ירמיה שמציגים בעיה. בבבלי רבי זעירא מכונה רבי זירא. נולד בבבל אך בשלב מסויים — ונגד דעתו המפורשת של רב יהודה, ראש הישיבה — עלה ארצה. היה מאוד רציני בכמיהתו להשליך אחורה את תורת בבל ולספוג את תורת ארץ ישראל, שאותה העריץ עד למאוד. (הוא טען ש-"אווירא דארץ ישראל מחכימה" ואף ש-"שיחתן של בני ארץ ישראל תורה".) כדי לנקות את ראשו נמסר שהתענה במשך מאה ימים לפני שהתמסר ללימוד לפי השיטות של ארץ ישראל. השתקע בטבריה ושם למד אצל רבי יוחנן ואצל רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש), שני גדולי הדור. למרות כמה אכזבות היה לחכם גדול בארץ ישראל. תלמידו המובהק היה רבי ירמיה. יש לנו אי אלו ידיעות על מראהו: היה נמוך קומה והגיע לגיל מופלג. עמיתיו החכמים סברו שהיה מגדולי הדור.

ו:
רבי זעירא היה מעין "ארכאולוג תורני" כביכול, שחיפש מסורות כמעט נשכחות. בגמרא כאן הוא מציג בעיה: אנחנו יודעים שאם בלבו של אדם יש ספק אם בירך את ברכת המזון אם לאו הוא חייב לברכה אף על פי שיתכן שברכתו זו תהיה ברכה לבטלה. כשאנחנו מברכים ללא צורך אנחנו נושאים את שמו של הקב"ה לשוא. אולם, ברכת המזון הינה מצוה מן התורה [דברים ח י] ועלינו להחמיר לגבי מצוות כאלה. רבי זעירא ממשיך: אנחנו גם יודעים שאם בלבו של אדם יש ספק אם התפלל תפילת העמידה אם לאו אל לו להתפלל, שהרי חובת התפילה אינה מן התורה אלא מצוה של החכמים, וכל מצוה של החכמים דינה להקל. במקרה הזה הואיל ואין חובה אם אדם יתפלל "שמא" הוא ישא את שמו של הקב"ה לשוא.

ז:
כאן הגמרא מעירה שרבי יוחנן לא הסכים לכך. הוא סבר שהואיל וכל תפילה היא פניה לאלהים הלואי ואדם יתפלל כל היום, כדי לכוון את לבו לשמים באופן מתמיד. החכמים מחייבים אותנו להתפלל שלוש פעמים ביום, אומר רבי יוחנן, אך לא התכוונו לשלול מאתנו את הזכות להתפלל תפילת נדבה יותר מכך. אם כן, לפי דעתו, אם היה ספק בלבו של אדם אם התפלל תפילת חובה אם לאו אין סיבה שלא יתפלל תפילת נדבה "שמא".

ח:
לאחר הצגת שני המצבים האלה, האחד לגבי ברכת המזון והשני לגבי תפילת העמידה, כעת רבי זעירא מציג את שאלתו: מה הדין לגבי קריאת שמע? אם יש בלבו של אדם ספק אם קרא שמע אם לאו האם מותר לו לקרוא עוד פעם? האם יש בכך נשיאת שם ה' לשוא? במבט ראשון שאלה זו מוזרה מאוד. האם היה לרבי זעירא ספק שקריאת שמע הינה מצוה מן התורה [דברים ו ח], כמו ברכת המזון? פירוש עיקרי על התלמוד הירושלמי בשם "פני משה" כותב כך:

מי נימא [האם עלינו לומר] הואיל וקריאת שמע מדאורייתא [מצווה מן התורה] דינה כברכת המזון? או דילמא [אולי (עלינו לומר)] מכיון שיכול לצאת ידי חובה בפסוק ראשון [ב]לבד, אינו צריך לחזור ולקרות כולה מספק.

הפירוש "פני משה" נכתב על ידי הרב משה מרגלית שחי בליטא במאה ה-18. יתכן והיה אחד מרבותיו של רבי אליהו הגאון מוולינה.

ט:
הגמרא אומרת שניתן להבין את התשובה לשאלה זו מעיון בברייתא שהובאה קודם: "הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו". האם הביטוי "קודם לכן" איננו מלמד על מקרה של ספק? במילים אחרות, אם אדם קורא שמע בפרק הזמן הלא-מוגדר שבו אור היום דועך לאטו וחשכת הלילה הולכת וגוברת (אך הכוכבים טרם נראו) יש ספק אם יצא ידי חובתו אם לאו: האם היה יום או לילה? במצב כזה קובעת הברייתא יש לקרוא שמע עוד פעם. זאת אומרת שאם בלב אדם יש ספק אם קרא שמע אם לאו חובה עליו לקרוא עוד פעם.

י:
לי נראה שניתן גם להבין את שאלתו של רבי זעירא לאור המנהג הארץ-ישראלי שהזכרנו לעיל: הם היו קוראים שמע לפני רדת חשיכה כהקדמה לתפילת ערבית. קריאה זו לא יכולה להיות מן התורה, ואם כן היא מדרבנן (הנהגת חכמים). אם היא מדרבנן אין לחזור על הקריאה מאוחר יותר. האם פירוש הדבר שיש לקרוא שמע שוב אחרי רדת חשיכה או לא? כמובן שכן, שהרי "הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו".

שאלות ותשובות:

שרי פיימן כותבת:

האם אני יכולה להקדיש את השיעור הבא לכבודך על כך שנתת לנו הזדמנות למידה שהיא לחלוטין חסרת תקדים?

אני משיב:

אני מאוד נבוך מבקשתה של שרי, אך חושבני שיהיה חסר נימוס מצדי לא להסכים לבקשתה — בתודות מעימקא דליבא.

Green Line