Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל

Red Line

חוג לימוד תלמוד ירושלמי

Green Line

מבוא (אנא, קרא מבוא זה לפני השיעור)

יש כאן ניסוי. איני סבור שמישהו קודם ניסה ללמוד או ללמד את הירושלמי בדרך הזו, ולכן הצורה עשויה להשתנות ככל שנתקדם, ואהיה מודרך על-ידי המשוב שלכם. רבים נרשמו לחוג לימוד זה, וזה מסב לי סיפוק גדול. אבל, אם יתברר לך שזה ממש לא בשבילך אל נא תהסס לשגר לי דוא"ל ולבקש להסיר את כתובתך מהרשימה.

כמו עמיתו הבבלי, התלמוד הירושלמי מציג את הדיונים של החכמים על המשנה. התלמוד הבבלי מציג את הדיונים כפי שהתקיימו בישיבות הגדולות של בבל — סורא, פומבדיתא, נרש וכו'. התלמוד של ארץ-ישראל מציג את הדיונים כפי שהתקיימו בבתי המדרש של ארץ-ישראל — בעיקר בעיר טבריה.

תזכרו שרבי יהודה הנשיא ערך ופרסם את המשנה בתחילת המאה ה-3 לספירה. הדיונים על המשנה המוצגים בתלמוד של ארץ-ישראל התחילו כמעט מיד אחרי פרסום המשנה. חלק מדיונים אלה נערכו בצורתם הנוכחית לקראת סוף המאה ה-4 או בתחילת המאה ה-5. הירושלמי הוא חיבור לא גמור. הוא לא גמור כי אחדות מהמסכתות של המשנה אינן מטופלות כלל ועיקר (אף על פי שוודאי שהחכמים קיימו דיונים על אודותן בבתי המדרש); הוא לא גמור כי, שלא כמו הבבלי, הוא מגלה סימנים ברורים של עריכה מזערית בלבד; הוא לא גמור כי לעתים רחוקות בלבד סוגיה מסתיימת עם הצגה ברורה של ההלכה.

השם "תלמוד ירושלמי" הוא שם לא מתאים לחלוטין. הוא לא נערך בירושלים, אלא בעיירות שבגליל, על פי רוב בעיר טבריה. עקב כך אני מעדיף לכנותו תלמודה של ארץ-ישראל. לעתים קרובות בבבלי מכנים אותו תלמודא דבני מערבא; אך זה רק בגלל העובדה שבבל שוכנת מזרחה לארץ-ישראל.

גם התלמוד הבבלי וגם התלמוד של ארץ-ישראל כתובים בארמית. אך ההבדלים בין הניב של בבל לבין הניב של הגליל עצומים. כשבאים ללמוד את התלמוד של ארץ-ישראל צריכים להיכנס לקו מחשבה שהוא שונה מזה של התלמוד הבבלי; צריכים להתרגל ל-'מונחים טכניים' שונים, וגם לשפה שונה.

למען הבהירות הרשו לי להסביר איך בכוונתי להציג בפניכם את החומר. רבים מהקוראים הם רבנים וחכמים שמיומנים בלימוד התלמוד הבבלי. בשבילם אציג את הנוסח המקורי של הגמרא שבירושלמי, פיסקה פיסקה. לאחר מכן יבואו ההסבדים. אשתדל להסביר לא רק את המחשבות ואת הטיעונים אלא גם את המונחים הטכניים של הדיון (בשביל אלה שמכירים את הבבלי, כדי שיוכלו להתחיל לשחות בים של הירושלמי ללא עזרה). כל היכן שיש צורך בכך (וכל היכן שיש לנו ידיעות) אשתדל גם למסור ביוגרפיה קצרצרה של החכמים שנוטלים חלק בדיונים.

החלטתי להציג מסכת ברכות, וזאת משתי סיבות עיקריות: היא מסכת שלומדים אותה לעתים קרובות בתלמוד הבבלי, ולכן יהיו קוראים שיוכלו לעשות השוואות; וגם כיון שהנושאים הנדונים מוכרים לרוב הקוראים: קריאת שמע, תפילת העמידה, ברכת המזון, ברכות באופן כללי וכיוצא באלו. לא אסביר את המשנה עצמה וגם לא אציג את נוסח המשנה לדיון. נוסח המשנה זמין כאן לשם עיון.

אי"ה אשגר שיעורים אלה באופן קבוע ככל האפשר, אך ייתכן שלא יותר מפעם בשבוע. כל שיעור יטפל בסוגיה אחת; אם כן, לפעמים השיעור יהיה אורך כמו הגלות ולפעמים קצר מאוד. ללא השהיה נוספת בואו ונתחיל ללמוד את מסכת ברכות בתלמוד של ארץ-ישראל.

מסכת ברכות, פרק ראשון, הלכה א'.

משנה:
מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בָּעֲרָבִין מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לוֹכַל בִּתְרוּמָתָן...

גמרא:
אֲנָן תְּנִינָן: מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לוֹכָל בִּתְּרוּמָתָן. תְּנֵי רַבִּי חִיָּא: מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לוֹכָל בִּתְּרוּמָתָן. תְּנֵי רַבִּי חִיָּא: מִשָּׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לֶאֱכוֹל פִּתָּן בְּלֵילֵי שַׁבָּת. וּתְנֵי עֲלָהּ: קְרוֹבִים דִּבְרֵיהֶן לִהְיוֹת שָׁוִין. אִיתָא חֲמֵי: 'מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לוֹכָל בִּתְּרוּמָתָן' יְמָמָא הוּא וְעִם כּוֹכָבַיָא הוּא; 'מִשָּׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לֶאֱכוֹל פִּתָּן בְּלֵילֵי שַׁבָּת' שָׁעָה וְתַּרְתֵּי לֵילְיָא הוּא; וְאַת אַמְרָת 'קְרוֹבִים דִּבְרֵיהֶן לִהְיוֹת שָׁוִין'?! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: תִּפָּתֵר בְּאִלֵּין כּוּפְרְנַיָא דַּקִּיקַיָא דְּאוֹרְחֵיהוֹן מִסִתַּלְקָא עַד דְּהוּא יְמָמָא, דְּצָדֵי לוֹן מִיקַמֵּי חֵיוְתָּא.

מונחים טכניים:

הסברים:

א:
התפקיד הראשון שהגמרא מציגה לעצמה הוא להבהיר את המשמעות המדוייקת של הרישא של המשנה: מה כוונת המשנה כשהיא אומרת שהזמן שממנו והלאה מותר לקרוא קריאת שמע בערבים הוא "משעה ההכהנים נכנסין לוכל בתרומתן"?

ב:
הגמרא שמה לב לכך שלרבי חייא היו שתי הגדרות לגבי הזמן שממנו מותר לקרוא קריאת שמע בערב. חייא היה שם מאוד נפוץ בארץ ישראל וכמה וכמה חכמים מכונים בשם זה. רבי חייא של הגמרא כאן הוא דמות חשובה ביותר של המחצית הראשונה שך המאה ה-3. נולד בבבל אבל עלה לארץ ישראל כדי ללמוד אצל רבי יהודה הנשיא. יחד אתו באו אשתו, בנים תאומים, שתי בנות ושני אחיינים. אחד מהאחיינים הללו, אבא בן אייבו, עתיד היה להיות אחד מהחכמים המפורסמים ביותר בבבל בדור הראשון של האמוראים. הכינוי שלו, רב, הוא קיצור של רבי אבא. שני החכמים האלה, רבי ורבי חייא, העריכו זה את זה מאוד, ורבי חייא עזר לרבי בעריכת משנתו. מסיבה זו הגדרותיו השונות לגבי זמן קריאת שמע בערב חשובות: הן עוד 'הגדרות' ששרדו מתקופות קדומות יותר. (כדי שמסורות שונות רבות, שאותן רבי דחה כשערך את משנתו, לא תאבדנה לחלוטין לדורות הבאים, רבי חייא — יחד עם רבי אושעיה — קיבץ רבות מהן באוסף המכונה תוספתא.) מסורות כאלה קיבלו כינוי 'מתניתא ברייתא' או 'ברייתא' באופן סתמי: משניות שאותן רבי לא כלל במשנתו. שלא כמו התלמוד של יהודי בבל, התלמוד של ארץ ישראל נוקט באותו מונח טכני, תְּנֵי, כדי להצביע גם על משנה וגם על ברייתא, שהרי גם זו וגם זו משניות היו.

ג:
הגדרתו הראשונה של רבי חייא הינה זהה כמעט לזו של המשנה: משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן. אך הגדרתו השניה של רבי חייא הינה 'משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת'. לגבי שתי ההגדרות האלה נאמר לנו גם 'קרובים דבריהן להיות שוין'. (מנוסח הגמרא כפי שהוא לפנינו לא ברור אם את ההערה על שתי ההגדרות יש ליחס לרבי חייא עצמו או לעורך האלמוני. אבל אין לזה חשיבות לגבי הדיון.) הגמרא מיד מצביעה על הקושי: ידוע לנו שהכהנים אוכלים את התרומה שלהם בשעה שאור היום הולך ודועך אל תוך הלילה ונראים הכוכבים; אבל בני אדם בדרך כלל אוכלים את סעודת ליל שבת שעה או שעתיים אל תוך הלילה. אז איך ניתן לקבוע ששתי ההגדרות הללו 'קרובים להיות שוים'? יש הפרש של שעה-שעתיים!

ד:
רבי יוסי מציע פתרון לסתירה הזו. עלינו להיות זהירים להבדיל בין רבי יוסי זה, אמורא, לבין התנא רבי יוסי בן חלפתא. יש הרבה חכמים בארץ ישראל בשם יוסי, אך סתם 'רבי יוסי' בתלמוד של ארץ ישראל ללא שום הבהרה נוספת הוא החכם בשם זה שהיה פעיל בארץ ישראל במשך השנים האחרונות של המאה ה-4, רבי יוסי בן בון. (באותן הזדמנויות מעטות שהוא נזכר בבבלי הוא מכונה רבי יוסי בן אבין.) דעתו מובאת לעתים קרובות בירושלמי, כמעט תמיד כדעה האחרונה בסוגיה. אם כן, קרוב לודאי שרבי יוסי היה אחראי לנוסח התלמוד של ארץ ישראל כפי שהוא בידינו היום.

ה:
רבי יוסי אומר ש-'בני אדם' שמוזכים בהגדרתו השניה של רבי חייא הם בני הכפר, איכרים, שגרים בכפרים קטנים וחיים חיים פשוטים מאוד. יום העבודה שלהם מסתיים עם שקיעת החמה וארוחותיהם הפשוטות מוכנות כבר; אם כן, בלילי שבת ('ערב שבת') הם יכולים לאכול את הסעודה שלהם עם רדת חשיכה, באותה שעה, פחות או יותר, שכהנים נכנסים לאכול בתרומתם. אם כן, לפי דעת רבי חייא, השעה שבה הכהנים נכנסים לאכול בתרומתם והשעה שבה בני הכפרים אוכלים את סעודתם בלילי שבתות הן פחות או יותר זהות: בסוף היום כשהכוכבים נראים. (שעה זו, 'כשהכוכבים נראים', תהיה נושא לדיון מעמיק יותר בגמרא בהמשך.)

ו:
תרומה הינה אחד ממתנות הכהנים, שעל האיכר היה למסור מתוצרתו לכהן (כל כהן). הכמות שעליו לתת היתה תלויה בנדיבותי, אבל בדרך כלל נתנו 2% מהקציר. על הכהנים להיות במצב של טהרה כדי לאכול את התרומה שניתנה להם, ולכן היו הולכים למקוֵוה בשעה שאור היום דועך אל תוך חשכת ליל כדי לאכול מאכלים (בדרך כלל לחם) שנאפו מתרומה שניתנה להם.

הודעה:

עקב חגיגות יום העצמאות השיעור הבא בסידרה זו יהיה ב-17 במאי אי"ה.

Green Line