Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל

Red Line

חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל

Green Line

מסכת סוכה, פרק ד', משנה ט':

'נִסּוּךְ הַמַּיִם' כֵּיצַד? צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלשֶׁת לֻגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁלוֹחַ. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ. שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם. (רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מֻשְׁחָרִין פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיָּיִן.) וּמְנֻקָּבִין כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין, אֶחָד מְעֻבֶּה וְאֶחָד דַּק, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אֶחָת. מַעֲרָבִי שֶׁל מַיִם, מִזְרָחִי שֶׁל יָיִן. עֵרָה שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ שֶׁל יַיִן וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ שֶׁל מַיִם - יָצָא. (רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּלֹּג הָיָה מְנַסֵּךְ כָּל שְׁמוֹנָה.) וְלַמְנַסֵּךְ אוֹמְרִים לוֹ, "הַגְבֵּהַּ יָדֶךָ!" שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו וּרְגָמוּהוּ כָל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן.

הסברים:

א:
במשך הלימוד שלנו במסכת זו אמרנו כמה וכמה פעמים שאחד הנושאים שעיצבו את הטקסים של החג היה הדאגה למים - שלא יכשל יורה בחודשי הסתיו ולא יכשלו גשמי החורף, שהרי כשל בגשמים פירושו בצורת שפירושה סבל כלכלי.

ב:
בגלל דאגה זו הפרושים (קודמיה של היהדות הרבנית כפי שאנחנו מכירים אותה היום) הנהיגו טקס מיוחד, ניסוך המים. אף על פי שהפרושים, כמובן, עמדו על כך שניסוך המים מקורו בתורה שבעל פה שנתנה למשה רבנו בסיני יחד עם תורה שבכתב, הצדוקים (כת גדולה ביהדות שנעלמה אחרי חורבן בית המקדש בשנת 70 לסה"נ) עמדו על כך שאין שום בסיס בתורה לחידוש זה. אם כן, הטקס הזה היה מקור לחיכוכים רבים.

ג:
בכל יום בשנה היו מקריבים שני קרבנות, תמיד של שחר ותמיד של מנחה. היה זה טלה ששחטו ושרפו באש על המזבח. קרבן נוזלים נקרא נסך. לטלה של קרבן התמיד התלווה נסך של יין.

ד:
מה שחידשו הפרושים היה שבימי חג הסוכות נסך היין היה מעורב עם מים. בליל ראשון של סוכות הכוהנים המרכזיים, כשהם מתלווה אליהם כצופים, היו הולכים בסך ממתחם בית המקדש לבריכת המים שנקרא מי שילוח [ישעיה ח ו]. ( ניתן לבקר בבריכה עד עצם היום הזה למרגלות 'עיר דוד' בירושלים.) הכוהן היה ממלא צלוחית (קנקן) מזהב במים מבריכת השילוח. אז הכוהנים והעם היו חוזרים בסך למתחם הר הבית. כשהתהלוכה הגיעה לשער המים (ומובן מאליו מדוע השער נקרא כך) היו תוקעים בשופר: תקיעה, תרועה, תקיעה.

ה:
במשנתנו כתוב שהצלוחית היתה של שלושה לוגים. הלוג היה מידה של נפח. שלושה לוגים הם 1.5 ליטר בערך. אך מאוחר יותר במשנתנו רבי יהודה טוען שלוג אחד היה מספיק לכל שמונת הטקסים שבימי החג.

ו:
שער המים היה פתח בטיילת הדרומית של מתחם בית המקדש, אי שם בקרבת מקום היום למסגד אל אקצה. משער המים הלכו בסך ונכנסו לעזרה, והכוהן היה עולה בכבש המזבח כשקנקן המים עדיין בידיו. כשהגיע לראש הכבש היה פונה לשמאלו ושם היה מניח את קנקן הזהב ומימיו.

ז:
למחרת בבוקר, ובכל בוקר של החג, היו משתמשים במים האלה בנסך שהתלווה לקרבנות. ליד הקנקן היו שתי קערות של כסף. (רבי יהודה טוען שהיו מסיד ולא מכסף; אלא שבמשך הדורות היין של טקסי התמידים העניק לסיד גוון של כסף.) במשך כל השנה היו משתמשים בקערות אלה לנסכים, ומלבד ימי חג הסוכות לא היה חשוב לכוהנים באיזו קערה מן השתיים היו משתמשים לנסך היין, ועקב כך שתי הקערות היו מוכתמות ביין, אף על פי שבחג הסוכות אחת היתה למים בלבד.

ח:
לקערות אלה היתה פיה (זרבובית). באחת מהן הזרבובית היתה צרה ובשנייה היתה רחבה יותר. כך כשהיו שופכים את הנוזלים מהקערות על גבי המזבח המים לא היו יוצאים מהר יותר מאשר היין. במשנתנו נאמר שהקערה שהיתה קרובה יותר לכוהן היתה למים והרחוקה ממנו ליין. שני הנוזלים הללו היה מוזג יחד לשם הנסך. אולם, לא היה משנה אם היה מוזג את המים אל תוך היין או ההיפך.

ט:
כשהגיע הרגע שבו הכוהן היה שופך את הנסך על הזבח היו מצווים עליו להגביה את ידיו. ההוראה הזו הונהגה כי בהזדמנות אחת הכוהן שפך את הנסך על רגליו! ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מזהה בשבילנו את הכוהן הזה. בחיבורו הגדול "קדמוניות היהודים" [י"ג י"ג ה'] הוא מספר ששנה אחת הכוהן-המלך אלכסנדר ינאי לבית חשמונאי שפך את הנסך על רגליו כמחווה של בוז. ינאי היה צדוקי ולא ראה בעין יפה את הטקס הזה בכלל, כפי שהוסבר לעיל. אלא שכל העם בעזרה היו פרושים. כשינאי עשה את מה שעשה העם מיד רגמו אותו באתרוגיהם! (ראה אבות 033)

שאלות ותשובות:

דוד זלצמן כותב:

בפרק ג' משנה ט' - יש לי שאלה: האם אנחנו יודעים היכן ומתי רבי עקיבה ראה רבן גמליאל ורבי יהושע מנענעים בלולביהם? במשנה ז' - האם אנחנו יודעים את גודלים של אגוז וביצה - ואיך החליטו על כך?

אני משיב:

העניינים ממש לא "מעודכנים" — על כך התנצלותי — ולכן אקצר עד כמה שניתן.

אין אנו יודעים מתי ראה רבי עקיבה את רבותיו כשנענעו בלולביהם, אך בטח זה היה כשהיה תלמיד, ולפני שהוסמך כחכם.

אין סיבה לחשוב שאגוזים, ביצים, זיתים וכיוצא באלה היו שונים בגודלם ובנפחם מאלה שאנחנו מכירים היום. במשך ימי הביניים חכמים רבים ביקשו לתרגם מידות אלה למידות שהכירו. תרגום זה הוביל לשגיאות רבות בימינו אנו. כשחכמים בעידן שלנו (הרב ישעיה קרליץ, לדוגמה, חזון אי"ש) הבינו שחישוביהם הובילו למידות מנופחות הם טענו ש-'באותם הימים' הזיתם והביצים היו גדולים משלנו היום. זה פשוט אינו נכון. בגליל יש עץ זית בן יותר משלושת אלפים שנה והוא עדין מוציא פרי. הזיתים שלו הם בדיוק כמו הזיתים שאנחנו מכירים היום. עובדה זו אינה מונעת מיהודים אורתודוקסיים להיצמד להוראותיו ולחישוביו של החזון אי"ש.

Green Line