שולחן ערוך, אורח חיים

סימן רמב - להיזהר בכבוד השבת



אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו לכבד את השבת, ולא אמרו 'עשה שבתך חול ולא תצטרך לבריות' אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר; על כן צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת. מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת מפני כבוד השבת. הגה: נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויום טוב, והוא מכבוד שבת ויום טוב, ואין לשנות. יש שכתבו שבמקצת מקומות נהגו לאכול מוליתא שקורין פשטיד"א בליל שבת זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה.

סימן רמט - דינים השייכים לערב שבת



א:
אין הולכין בערב שבת יותר מג' פרסאות כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול ויוכל להכין צרכי סעודה לשבת בין שהולך לבית אחרים בין שהולך לביתו וה"מ כשהוא בישוב במקום שיוכל להכין צרכי שבת אבל אם במקום שהוא שם אי אפשר לו להכין צרכי שבת או שאינו מקום יישוב בטוח מותר לילך אפילו כמה פרסאות ואם שלח להודיעם שהוא הולך שם לשבת מותר לילך כמה פרסאות בכל גוונא:

ב:
אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול ואפילו היא סעודת אירוסין מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול וכל היום בכלל האיסור: הגה: וסעודה שזמנה ערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר כן נראה לי וכן המנהג פשוט: ולאכול ולשתות בלי קביעת סעודה אפילו סעודה שרגיל בה בחול כל היום מותר להתחיל מן הדין אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהג בה בחול מט' שעות ולמעלה:

סימן רנ - הכנת הסעודות לשבת



א:
ישכים בבקר ביום ששי להכין צרכי שבת ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים ורבי זירא היה מדליק האש ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול ומהם ילמד כל אדם ולא יאמר לא אפגום אפגום כבודי כי זה הוא כבודו שמכבד השבת: הגה: ויש להשחיז הסכין בערב שבת כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה:

ב:
ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו:

סימן רנא - שלא לעשות מלאכה בשבת מן המנחה ולמעלה



א:
העושה מלאכה בע"ש מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה. יש מפרשים מנחה גדולה ויש מפרשים מנחה קטנה: הגה: ודוקא כשעושה המלאכה דרך קבע, אבל אם עושה אותה דרך עראי, לפי שעה, ולא קבע עליה - שרי; ולכן מותר לכתוב אגרת שלומים וכל כיוצא בזה:

ב:
לתקן בגדיו וכליו לצורך שבת מותר כל היום: הגה: והוא הדין בגדי חבירו אם הוא לצורך שבת ואינו נוטל עליו שכר. והוא הדין למי שכותב ספרים לעצמו דרך למודו: הגה: אבל אסור לכתוב לחבירו בשכר. ומסתפרין כל היום, אפילו מספר ישראל; ויש לאדם למעט קצת בלמודו בערב שבת, כדי שיכין צרכי שבת:

מסכת שבת, פרק שביעי, משנה ב'

אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת: הַזּוֹרֵעַ, וְהַחוֹרֵשׁ, וְהַקּוֹצֵר, וְהַמְעַמֵּר, הַדָּשׁ, וְהַזּוֹרֶה, הַבּוֹרֵר, הַטּוֹחֵן, וְהַמְרַקֵּד, וְהַלָּשׁ, וְהָאוֹפֶה; הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר, הַמְלַבְּנוֹ, וְהַמְנַפְּצוֹ, וְהַצּוֹבְעוֹ, וְהַטּוֹוֶה, וְהַמֵּסֵךְ, וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין, וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין, וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין, הַקּוֹשֵׁר, וְהַמַּתִּיר, וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת, הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת; הַצָּד צְבִי, הַשּׁוֹחֲטוֹ, וְהַמַּפְשִׁיטוֹ, הַמּוֹלְחוֹ, וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ, וְהַמּוֹחֲקוֹ, וְהַמְחַתְּכוֹ, הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, הַבּוֹנֶה, וְהַסּוֹתֵר, הַמְכַבֶּה, וְהַמַּבְעִיר, הַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ; הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת; הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת:

סימן רס - דיני הכנסת שבת

מצוה לרחוץ הגה: כל גופו ואם אי אפשר לו ירחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת. ומצוה לחוף הראש ולגלח הצפרנים בערב שבת. הגה: ואם היו שערות ראשו גדולות מצוה לגלחן, וכשנוטל צפרניו לא יטול אותן כסדרן ויתחיל בשמאל בקמיצה ובימין באצבע:

כשיהיה סמוך לחשיכה ישאל לאנשי ביתו בלשון רכה: "עשרתם? ערבתם? הפרשתם חלה?" ויאמר להם' "הדליקו את הנר."

סימן רסא - הזמן להדלקת נרות שבת

ספק חשיכה והוא בין השמשות (והיינו כדי שיעור הלוך ג' רבעי מיל אחר שקיעת החמה, ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל') אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות ואין מערבין עירובי תחומין, אבל מעשרין את הדמאי וטומנין את החמין ומערבין עירובי חצירות; ומותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה: הגה: וכן מי שקבל עליו שבת שעה או ב' קודם חשיכה יכול לומר לאינו יהודי להדליק הנר ושאר דברים שצריך:

יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה, שאין השמש נראית על הארץ, עד זמן בין השמשות; והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע. רצה לעשותו כולו תוספת עושה; רצה לעשות ממנו מקצת עושה; ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש. ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רבעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה. הגה: ואם רוצה להקדים ולקבל עליו השבת מפלג המנחה ואילך הרשות בידו:

מי שאינו בקי בשיעור זה ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות; ואם הוא יום המעונן ידליק כשהתרנגולין יושבים על הקורה מבעוד יום, ואם הוא בשדה שאין שם תרנגולים ידליק כשהעורבים יושבים מבעוד יום:

אחר עניית ברכו אף על פי שעדיין יום הוא אין מערבין ואין טומנין, משום דהוא קבלֵיה לשבת עלֵיה ולדידָן הוֵי אמירת "מזמור שיר ליום השבת" כעניית ברכו לדידהו:

סימן רסב - לקדש שבת בשולחן ערוך ובכסות נקיה

יסדר שלחנו ויציע המטות ויתקן כל ענייני הבית כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבית הכנסת. הגה: ויהיה שלחנו ערוך כל יום השבת וכן המנהג ואין לשנות::

ישתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת ואם אי אפשר לו לפחות ישלשל בגדיו למטה דרך כבוד:

ילבש בגדיו הנאים וישמח בביאת שבת כיוצא לקראת המלך וכיוצא לקראת חתן וכלה; דרבי חנינא מעטף וקאי בפניא דמעלי שבתא ואמר, 'בואו ונצא לקראת שבת מלכתא'. רבי ינאי אומר: 'בואי כלה בואי כלה': הגה: וילביש עצמו בבגדי שבת מיד אחר שרחץ עצמו, וזהו כבוד השבת; ועל כן לא ירחץ לשבת אלא סמוך לערב שילביש עצמו מיד:

סימן רסג - מי ומי המדליקין

יהא זהיר לעשות נר יפה; ויש מכוונים לעשות שתי פתילות, אחד כנגד 'זכור' ואחד כנגד 'שמור': הגה: ויכולין להוסיף ולהדליק שלושה או ארבעה נרות, וכן נהגו. האשה ששכחה פעם אחת להדליק מדלקת כל ימיה שלושה נרות, כי יכולין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר ובלבד שלא יפחות:

אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת הוא:

הנשים מוזהרות בו יותר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית. אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ולקידוש היום, נר שבת קודם. וכן אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ונר לחנוכה, נר שבת קודם משום שלום הבית, דאין שלום בבית בלא נר:

לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת; וגם לא יאחר. ואם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד רשאי, כי כיון שמקבל עליו שבת מיד אין זו הקדמה ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה, שהוא שעה ורביע קודם הלילה:

כשידליק יברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצוונו להדליק נר של שבת" - אחד האיש ואחד האשה. גם ביום טוב צריך לברך "להדליק נר של יום טוב". וביום הכיפורים בלא שבת יש מי שאומר שלא יברך: הגה: יש מי שאומר שמברכין קודם ההדלקה ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה, וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה ומשימין היד לפני הנר אחר הדלקה ומברכין ואחר כך מסלקין היד וזה מקרי עובר לעשייה; וכן המנהג:

בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו, אבל מי שהוא אצל אשתו אינו צריך להדליק בחדרו ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת בשבילו:

אורח שאין לו חדר מיוחד וגם אין מדליקין עליו בביתו צריך להשתתף בפרוטה:

שנים או שלושה בעלי בתים אוכלים במקום אחד יש אומרים שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר. ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד. הגה אבל אנו אין נוהגין כן:

המדליקין בזויות הבית ואוכלים בחצר אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד הלילה הוי ברכה לבטלה:

לבעל הלכות גדולות, כיון שהדליק נר של שבת חל עליו שבת ונאסר במלאכה ועל פי זה נוהגות קצת נשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה ואין מכבות אותה. ויש אומרים שאם תתנה קודם שהדליקה שאינה מקבלת שבת עד שיאמר החזן "ברכו" מועיל; ויש אומרים שאינו מועיל לה. ויש חולקים על בעל הלכות גדולות, ואומרים שאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר אלא בתפלת ערבית; שכיון שאמר החזן "ברכו" הכל פורשין ממלאכתם. ולדידן כיון שהתחילו "מזמור שיר ליום השבת" הוי כברכו לדידהו: הגה: והמנהג שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקה אם לא שתתנה תחלה (ואפילו תנאי בלב סגי), אבל שאר בני הבית מותרין במלאכה עד ברכו, ועיקר הדלקה תלויה בנרות שמדליקין על השלחן אבל לא בשאר הנרות שבבית. וצריך להניח הנרות במקום שמדליקין - לא להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר:

אף על פי שלא התפללו הקהל עדיין, אם קדם היחיד והתפלל של שבת מבעוד יום חל עליו קבלת שבת ואסור בעשיית מלאכה, ואפילו אם אומר שאינו רוצה לקבל שבת:

אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת המיעוט נמשכים אחריהם על כרחם:

סימן רס"ט - דין הקידוש בבית הכנסת

נוהגין לקדש בבית הכנסת, ואין למקדש לטעום מיין הקידוש אלא מטעימו לקטן. דאין קידוש אלא במקום סעודה, ומעיקרא לא נתקן אלא בשביל אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא להוציאם ידי חובה; ועכשיו אף על גב דלא אכלי אורחים בבי כנישתא לא בטלה התקנה. זהו טעם המקומות שנהגו לקדש בבית הכנסת, אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבית הכנסת; וכן מנהג ארץ ישראל. הגה: ונהגו לעמוד בשעה שמקדשין בבית הכנסת.

סימן רע"א - דיני קידוש על היין

כשיבא לביתו ימהר לאכול מיד:

נשים חייבות בקידוש אף-על-פי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, משום דאיתקש זכור לשמור; והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם:

אסור לטעום כלום קודם שיקדש אפילו מים:

אף-על-פי שאסור לו לטעום קודם קידוש אם טעם מקדש:

אם לא קידש בלילה, בין בשוגג בין במזיד, יש לו תשלומין למחר כל היום: הגה: ואומר כל הקידוש של לילה מלבד "ויכלו":

צריך שתהיה מפה על השלחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו:

מקדש על כוס מלא יין שלא יהיה פגום וטעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון. ואומר "ויכלו" מעומד ואחר-כך אומר בורא פרי הגפן ואחר-כך קידוש: הגה: ויכול לעמוד בשעת הקידוש ויותר טוב לישב ונוהגים לישב אף בשעה שאומר "ויכלו"; רק כשמתחילין עומדין קצת לכבוד השם כי מתחילין "יום הששי ויכלו השמים" ונרמז השם בראשי תיבות. וכשמתחיל יתן עיניו בנרות, ובשעת הקידוש בכוס של ברכה וכן נראה לי:

אחר שקידש על כוס נוטל ידיו ומברך "על נטילת ידיים". ואם נטל ידיו קודם קידוש גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה לא יקדש על היין אלא על הפת: הגה: ויש אומרים דלכתחלה יש ליטול ידיו קודם הקידוש ולקדש על היין, וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות רק בליל פסח:

צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו והוא רובו של רביעית:

קידש וקודם שטעם הפסיק בדיבור חוזר ומברך "בורא פרי הגפן" ואין צריך לחזור ולקדש; והוא הדין אם נשפך הכוס קודם שיטעום ממנו - יביא כוס אחר ומברך עליו "בורא פרי הגפן" ואינו צריך לחזור ולקדש:

לא יטעמו המסובין קודם שיטעום המקדש אם הם זקוקים לכוסו - ששופך ממנו לכוסות שבידם ריקנים או פגומים; אבל אם היו להם כוסות יין שאינם פגומים רשאים לשתות קודם שישתה המקדש:

סימן קנ"ח - דיני נטילת ידיים לסעודה

כשיבא לאכול פת שמברכין עליו 'המוציא' יטול ידיו, אפילו אינו יודע להם שום טומאה, ויברך 'על נטילת ידים'. אבל לפת שאין מברכין עליו 'המוציא' כגון לחמניות דקות או פת הבאה בכסנין, ואינו קובע סעודתו עליהם אין צריך נטילת ידים:

צריך ליזהר בנטילת ידיים שכל המזלזל בנטילת ידים חייב נידוי ובא לידי עניות ונעקר מן העולם:

אף על פי ששיעורם ברביעית יוסיף ליטול בשפעת דאמר רב חסדא "אנא משאי מלא חפני מיא ויהבו לי מלא חפני טיבותא":

מברך קודם נטילה, שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן. ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה משום דפעמים שאין ידיו נקיות ומפני כך מברכין עליהם אחר ששפשף ידיו שכבר ידיו נקיות קודם שיטיל עליהם מים שניים: הגה: גם יכול לברך עליהם קודם נגוב שגם הנגוב מן המצוה ומקרי עובר לעשייתן ואם שכח לברך עד אחר נגוב מברך אח"כ:

וינגבם היטב קודם שיבצע, שהאוכל בלי נגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא:

סימן קס"א - דיני חציצה בנטילה

צריך ליזהר מחציצה, שכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה. כגון צואה שתחת הצפורן ... ובצק שתחת הצפורן ... ורטיה שעל בשרו וטיט היון וטיט היוצרים. אבל במיעוטו שאינו מקפיד אין לחוש:

כל דבר שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. היה דרכו של זה להקפיד וזה אין דרכו להקפיד למי שדרכו להקפיד חוצץ למי שאין דרכו להקפיד אינו חוצץ. כיצד? היה אחד צבע והיו ידיו צבועות אין הצבע חוצץ על ידיו אף על פי שיש על ידיו ממשות של צבעונים. לא היה צבע אם היו ידיו צבועות... וכן הנשים שדרכן לצבוע ידיהן לנוי וכיוצא בזה אין אותו צבע חוצץ:

צריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נטילת ידיים ואפילו הוא רפוי, ואפילו אינו מקפיד עליו בשעת נטילה: הואיל ומקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה שלא יטנפו. ונהגו קצת להקל אם הוא רפוי אבל יש להחמיר כי אין אנו בקיאים איזה מיקרי רפוי:

שיעור נטילת ידיים כל היד עד הקנה של זרוע; ויש אומרים: עד מקום חיבור האצבעות לכף היד. וראוי לנהוג כדעת הראשון:

סימן קס"ב - הגבהה ושפשוף הידיים בנטילה

הנוטל צריך להגביה ידיו (דהיינו ראשי אצבעותיו) למעלה שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים: הגה: והוא הדין אם משפילן מתחלת הנטילה עד סופה, דשפיר דמי. רק שיזהר שלא יגביה תחלה ראשי אצבעותיו ואחר כך ישפילם דאז יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים. והיינו כשאינו נוטל כל היד עד מקום חבור היד עם הזרוע; אבל אם נוטל עד שם אין צריך להגביה ידיו )ויש חולקים בזה(. וכן אם שפך על שתי ידיו רביעית בפעם אחת כיון דאין שם מים טמאים כלל אין צריך להגביה ידיו. וכן המטביל ידיו אין צריך להגביה ידיו (יש אומרים דאם שופך על ידיו שלוש פעמים אינו צריך ליזהר בכל זה, וכן נהגו להקל):

סימן קס"ו - דין הפסקה בין בציעה לנטילה

יש אומרים שאינו צריך ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא; ויש אומרים שצריך ליזהר; וטוב ליזהר. ואם שהה כדי הלוך כ"ב אמה מקרי הפסק:

סימן קס"ז - מקום וזמן הבציעה ומי הוא הבוצע

בוצע בפת במקום שנאפה היטב (ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעט מצד העליון והתחתון) ויחתוך פרוסת הבציעה; וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר ככר עמו שאם לא כן חשוב כפרוסה. ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם. ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן: הגה: ובשבת לא יחתוך בככר עד אחר הברכה כדי שיהיו הככרות שלימות; ומכל מקום אם שכח וחתך כמו בחול אינו מזיק. ונראה הא דלא יבצע יותר מכביצה היינו דוקא בחול ואוכל לבדו אבל בשבת או שאוכל עם הרבה בני אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו:

יברך המוציא לחם מן הארץ. (ואם רבים מסובים יכוונו לבם לשמוע ברכה ויענו אמן והמברך יכוין לאמן שאומרים.) ויתן ריוח בין לחם ובין מן:

אין לברך קודם שיתפוס הלחם:

יתן שתי ידיו על הפת בשעת ברכה שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת ולכך יש י' תיבות בברכת המוציא וי' תיבות בפסוק מצמיח חציר לבהמה וי' תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו וי' תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה וי' תיבות בפסוק ויתן לך:

לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פי' רש"י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה; ואם היא נקיה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוון לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין: הגה: ומכל מקום מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצע כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר "על כל קרבנך תקריב מלח":

יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שח צריך לחזור ולברך אלא אם כן היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו: כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר "הביאו מלח או ליפתן", "תנו לפלוני לאכול", "תנו מאכל לבהמה", וכיוצא באלו אינו צריך לברך: הגה: ומכל מקום לכתחלה לא יפסיק כלל; והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע, אבל אחר כך לא הוי שיחה הפסק אף על פי שעדיין לא אכלו אחרים המסובים: כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע רק שעושין כן לחבוב מצוה:

אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו או שאמר בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא יצא:

אם היו שנים או רבים אחד מברך לכולם; ודוקא הסיבו, שהוא דרך קבע, (או בעל הבית עם בני ביתו דהוי כהסיבו). אבל אם היו יושבים בלא הסיבה כיון שאינם נקבעים יחד כל אחד מברך לעצמו. ואם אמרו "נאכל כאן או במקום פלוני" כיון שהכינו מקום לאכילתן הוי קבע ואפילו בלא הסיבה. והאידנא, שאין אנו רגילים בהסיבה ישיבה דידן בשלחן אחד או בלא שלחן במפה אחת הוי קביעות. ואפילו לבני חבורה כהסיבה דידהו דמי, ולדידן אפילו קבעו מקום לאכילתן או בעל הבית עם בני ביתו, לא מהני אלא אם כן ישבו בשלחן אחד או במפה אחת:

היכא דלא קבעו מקום דאמרינן שכל אחד מברך לעצמו אם כוון המברך להוציאם והם נתכוונו לצאת יצאו:

אם המסובים רבים גדול שבכלם בוצע: הגה: ואם הם שוים ואחד מהן כהן מצוה להקדימו; ואם הכהן עם הארץ תלמיד חכם קודם לו; ואם הכהן גם כן תלמיד חכם אלא שהוא פחות מן השני טוב להקדימו, אבל אין חיוב בדבר. ואם יש עמהם בעל הבית הוא בוצע, ואפילו אם האורח גדול (והמברך יאמר תחלה ברשות מורי ורבותי):

אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע (אבל מותר לתת לכל אחד חלקו קודם שיאכל הוא והם ימתינו עד שיאכל הוא). ואם כל אחד אוכל מככרו ואין כולם זקוקים לככר שביד הבוצע רשאים לטעום קודם. ואם הוא שבת צריך שיהא לפני המסובים לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע ואז יהיו רשאים לטעום קודם הבוצע:

מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים אבל לקטנים יכול לברך אף על פי שאינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות:

אפילו בשבת שהוא חייב לאכול פת לא יברך לו חבירו ברכת המוציא אם אינו אוכל; ולא שרי לברך לאחרים אף על פי שאינו טועם אלא ברכת המוציא דמצה בליל ראשון של פסח וברכת היין דקידוש בין של לילה בין של יום: הגה: ויש לאכול הפרוסה שבצע עליה קודם שיאכל פת אחר שתהא נאכלת לתאבון והוא משום חבוב מצוה:

סימן קפ"ב - דין כוס ברכת המזון

יש שאומרים שברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד; וצריך לחזור עליו ולא יאכל אם אין לו כוס לברך עליו אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו אפילו אם צריך לעבור זמן אכילה אחת. ולפי זה אם שנים אוכלים יחד צריך לקחת כל אחד כוס לברכת המזון. ויש אומרים שאינה טעונה כוס אלא בשלשה. ויש אומרים שאינה טעונה כוס כלל אפילו בשלשה: הגה: ומכל מקום מצוה מן המובחר לברך על הכוס:

סימן קפ"ה - לברך ברכת המזון בקול

ברכת המזון נאמרה בכל לשון:

צריך שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו:

יש מי שאומר דבעל הבית עם בניו ואשתו צריך לברך בקול רם כדי שיצאו בברכתו:

סימן קפ"ו - נשים וקטנים חייבים בברכת המזון

נשים חייבות בברכת המזון, וספק הוא אם הן חייבות מדאורייתא ומוציאות את האנשים או אם אינן חייבות אלא מדרבנן ואינן מוציאות אלא למי שאין חיובו אלא מדרבנן:

רמב"ם, משנה תורה, הלכות ברכות, פרק א' הלכה א'

מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת את יי אלהיך"; ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת"; ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו: