Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל

Red Line

דברי תורה מלוקטים

Green Line

דבר תורה בליל "כל נדרי" תשנ"ו, בקהילת תורת חיים, הרצליה

בראשית דברי אני מאחל לכולנו גמר חתימה טובה - שנדע להבטיח שבסוף היממה הקדושה המתחילה כעת נחתים את עצמינו לחיים טובים, לחיי איכות, לחיי משמעות, לחיים מליאי תוכן יהודי שורשי ומקורי, לחיים שאינם אפורים, שאינם החיים המודרניים הטיפוסיים שהם מלאים עד אפס מקום ריקנות מחרידה. שהרי כל זאת המשמעות הפשוטה של הברכה המפורסמת שבה אנחנו מברכים ומתברכים היום: גמר חתימה טובה.

יום כיפור הוא היום היחיד בשנה היהודית המאופיינת בחמש תפילות. בסתם יום חול אנחנו מתפללים שלוש תפילות: ערבית, שחרית ומנחה. ביום שבת וימים טובים אנחנו מוסיפים עוד תפילה אחרי שחרית: תפילת מוסף. אבל ביום הכיפורים בלבד, בנוסף לכל אלה, אנחנו מוסיפים עוד תפילה אחת אחרי תפילת המנחה, תפילת נעילה - בסך הכל חמש תפילות. ובכל אחת ואחת מחמש התפילות הללו אנחנו מתוודים פעמיים - אנחנו אומרים הווידוי הקצר "אשמנו" ואת הווידוי הארוך "על חטא". ואת שני הווידויים האלה אנחנו אומרים גם בתפילה בלחש וגם בחזרת הש"ץ: אם כן אנחנו מתוודים עשר פעמים במשך היום הקדוש הזה.

כשאומרים "אשמנו, בגדנו" מכים על החזה, סימן חיצוני לחרטה אמיתית. אבל במה אשמנו? במי בגדנו? תשובה שטחית היתה אומרת שבגדנו באלהים ואשמתנו היא אי-מילוי מצוותיו. אבל לא מן ההכרח זאת התשובה היחידה, שהרי על-פי רוב העבירות שעליהן מדברים הווידויים הללו הן עבירות שבין אדם לחברו יותר מאשר עבירות שבין אדם למקום, לאלהים. וידועה לנו הקביעה המפורסמת של המשנה שיום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם למקום, אבל על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד יְרַצֶה את חברו, עד שיתקן את המעוות, עד שיהיה שלום בין השניים. דיברנו על "אשמנו"; כשעוברים לווידוי "על חטא" כל זה מתברר אף ביתר שאת, ואנחנו מכים "על-חטא" על גילוי עריות, על הונאת ריע, על כחש וכזב, על משא ומתן, על כפת שוחד, על צרות עין, על רכילות - ועוד הרבה הרבה עבירות כאלה. ולא זו בלבד אלא אף זו: מי זה "אנחנו"? האם כולנו עשינו את הדברים הללו? האם כולנו אשמים בגילוי עריות, ברכילות? והתשובה היא כן, כולנו אשמים, שהרי כל ישראל עֲרֵבִים זה לזה, ואם חברִי עשה משהו לא טוב ואני לא עשיתי שום דבר כדי להגיב על כך, אני שותף לדבר עבירה. כולנו בסירה אחת. אם כן, מסתבר שכדי להפיק תועלת רוחנית ממשית מיום הכיפורים עלינו להיות מודעים לעבירות שלנו לזולת ולתקן אותן, או לפחות להגיב עליהן. רק אז נוכל לזכות בכפרה המיוחלת - אותה הרגשה טובה שנמחק הקילקול של העבר, וניתן לפתוח דף חדש ולהתחיל מבראשית.

רוח הזמן קובע לכל דור מה הן העבירות הנראות הגדולות ביותר והחמורות ביותר. אם בדורות קודמים היו מכים "על-חטא" על גזל או מרמה בעסקים או בענניני ריבית - הרי זה היה כי אלה נראו באותם הדורות כעבירות חמורות ביותר. בדורות האחרונים, הדורות של הסבים ושל ההורים, היו מכים על-חטא בגלל חילול שבת או אוכל לא כשר. יכול להיות שישאל השואל מהי העבירה הגדולה ביותר של הדור שלנו כאן בארץ ישראל של היום, של היהדות המסורתית על סף המאה העשרים-ואחת? לדעתי, את התשובה לשאלה הזו כל אחד ואחד מאתנו יכול לראות במו עיניו ברגע שיצא מבית-הכנסת הערב. אנחנו נצא מכאן בהתרוממות הרוח אל תוך עיר הומה בני אדם הממלאים את הכבישים, שהרי מפאת קדושת היום הם ללא רכב. אבל אין הכבישים ריקים מכלים: ילדים רכים ובני נוער, על-פי מסורת רחמנא ליצלן, ממלאים את הרחובות באופניים, בסקייטבורדים, ברולר- סקייטים וכהנה וכהנה. הנה החטא הגדול ביותר של הדור הזה! אנחנו התרחקנו, כחברה, כל כך מהיהודיות שאין אנחנו יודעים עוד איך להנחיל את היהודיות שלנו לדור הבא. יכול להיות שהם יהיו ישראלים טובים, אבל יהודים טובים הם לא יכולים להיות כי לא לימדו אותם מה זה לחיות חיי יהודי. המסורת היהודית רחוקה מהם כמרחק שמים מארץ.

וגם אנחנו, בקהילה שלנו, אין אנחנו מחוסנים מהחטא הגדול הזה, חטא נגד האנושות. כמה מהילדים שלנו יודעים מה זה שבת שורשית ואמימית? כמה מהילדים שלנו יודעים איך להתפלל עם כל הלב לעת מצוא? כמה מהילדים שלנו מכירים את המורשת הרוחנית שלהם מהכרות אישית? - מקרא, משנה, גמרא, מדרש, פרשנים ופוסקים. ואם ישיבו לי שאין הם מכירים כי אין זה אורח חיינו היום, אני משיב שדווקא בגלל הסיבה הזו חייבים ללמד אותם. אם ההורים התרחקו מאורח חיים יהודי שורשי היכן יכיר הילד את אורח חיים יהודי שורשי? איך יוכל לבחור לעצמו להיות ישראלי או להיות יהודי ישראלי, אם יש לו רק מושג מוטעה מה זה להיות יהודי שורשי?

אני נזכר בסיפור עממי שיש בו יותר מרק קורטוב של אמת. בכפר יהודי של ראשית המאה שעברה היה יהודי שירד מנכסיו ונשאר עם חור גדול בכיס במקום פרוטות. יום שישי אחד היהודי הזה שלח את בנו הצעיר למכולת שבשכונה להביא יין לקידוש. הילד חזר בלי יין, ואמר שהחנווני אמר שבלי כסף לא קונים יין. האב נאנח אנחה גדולה מאוד ואמר: "בני היקר, אין זאת חכמה גדולה להביא בקבוק תמורת כסף; החכמה האמיתית היא לדעת איך להביא בקבוק ללא תשלום." יצא הילד והרהר והרהר: איך מביאים בקבוק לקידוש בלי לשלם ובלי לגנוב? שוב יצא הילד למכלות והפעם חזר הביתה עם בקבוק - עם בקבוק ריק. כשראה האב את הבקבוק הריק הוא נאנח אנחה גדולה מאוד. "בני, בני," הוא אמר; "איך אוכל לקדש על בקבוק שאין בו יין בכלל?" והשיב לו בנו: "אבי היקר, אין זאת חכמה גדולה לקדש על בקבוק מלא יין; החכמה האמיתית היא לדעת איך לקדש על בקבוק ריק."

יהודי בן זממנו שאינו נותן לילדיו לטעום מהחוויה היהודית השורשית האמיתית אלא פירורים עלובים, ואשר בכל זאת מצפה שהם יהיו יהודים נאמנים - הוא מרמה את עצמו ומרמה גם אותם. הוא רוצה שידעו לקדש על בקבוק שאין בו יין בכלל. עולם האופניים והרולר-סקייטים והסקייטבורדים הוא עולם קסום ומושך, עולם שמדבר אל לבו של הילד בן-זמננו. עולם החוגים בשבת, עולם המסיבות בשישי-שבת, עולם חיי החברה החילוניים התוססים הוא עולם קסום ומושך, עולם שמדבר אל לבו של הילד. איך יכולה היהדות להתחרות בקסמים כאלה אם היא מצטיירת בחיי יום-יום של המשפחה כאנכרוניזם, דבר שמכבדים באופן עריטלאי אבל שאין לו כל קשר עם החיים האמיתיים של יום-יום? ישראלים טובים בטח שיהיו. בני-אדם טובים בטח שיהיו. האם גם יהיו יהודים במובן הרוחני-מסורתי?

אשמנו - אנחנו אשמים בכך שהתרחקנו משורשינו היהודיים ותוך כדי כך, ובלי להתכוון, הרחקנו מהם גם את ילידנו. בגדנו - בגדנו בדבר היקר ביותר שיש לנו, בילדינו ובעתידם כיורשים של המורשת היהודית. גזלנו - גזלנו מהם את האפשרות להכיר יהדות שורשית ומקורית מהנָה ומושכת. דברנו דופי - כשהצגנו את היהדות כפריט בתצוגה מוזיאונית במקום כתורת חיים. ניתן להמשיך את הוידוי המודרני הזה עד לאותיות האחרונות של האלף-בית: שיחתנו את ערכינו, תיעבנו את נפשנו בחיי מותרות ריקניים, תעינו - הו כמה תעינו! - אבל גרוע מזה תיעתנו את הדור הבא.

היציאה מהפלונטר קשה ביותר. היא דורשת רצון, נחישות והחלטיות. אל-נא נשלה את עצמינו! אי-אפשר להנחיל יהדות אמיתית על-ידי קריאת ספרים, או על-ידי ביקור מזדמן בבית-הכנסת כמה פעמים בשנה. אני נזכר במשל ששמעתי לפני הרבה שנים, שהזמן לא הוריד ולא כלום מאמיתתו: יש הרבה מן המשותף בין היהדות לבין השחיה. ניתן לקרוא ספרים על השחיה מהיום עד להודעה חדשה; ניתן לנהל שיחות מעניינות על השחיה מהיום עד סוף כל הדורות; ניתן להלל ולשבח את השחיה ואת השוחים ואת המאמנים ואת כל מי שקשור עם השחיה באופן כלשהו. אבל שום אדם לא ילמד לשחות עד שהוא נכנס אל תוך המים! כך גם ביהדות: ניתן לקרוא ספרים על היהדות, ניתן לנהל שיחות על היהדות, ניתן ללמוד בבית-ספר יהודי, ניתן להיות אזרח במדינה היהודית - אבל שום אדם לא ידע להיות יהודי מסורתי-שורשי עד שהוא חי את החיים היהודיים המסורתיים הלכה למעשה. ובשביל האדם המודרני - זה קשה מאוד, ובגלל זה אמרתי שהיציאה מהפלונטר דורשת רצון, נחישות הדעת והחלטיות.

על כן עלינו לומר "על חטא" שחטאנו בבלי דעת, על חטא שחטאנו בזדון ובשגגה, בחילול השם, במאכל ובמשתה, בשיח שפתותינו, בפריקת עול, בקלות ראש, ברכילות, בריצת רגליים להרע, בתמהון לבב - ומעל לכל עלינו לומר על חטא שחטאנו ביודעים ובלא יודעים. על חטא שחטאנו נגד אבותינו, על חטא שחטאנו נגד עצמינו, על חטא שחטאנו נגד ילדינו, על חטא שחטאנו נגד מורשתנו, על חטא שחטאנו נגד נצח ישראל. ועל כולם אלוה סליחות סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו. גמר חתימה טובה.

Green Line