Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל

Red Line

דברי תורה מלוקטים

Green Line

דבר תורה בליל "כל נדרי" תשנ"ה, בקהילת תורת חיים, הרצליה

השמש כבר שקעה, אור היום כבר דעך הלך לו, צללי הערב מביאים איתם חשכת לילה, והיום הקדוש ביותר של השנה היהודית שוב מתחיל. מדי שנה, במעמד זה, אני מתחיל את דבר התורה שלי כמעט במילים זהות, כי הן מבטאות תחושה אמיתית של ציפיה וקדושה. כל אחד ואחד יודע שקצת יותר מעשרים וארבע שעות ניתנות לנו לדאוג לכך שניכתב וניחתם בספר חיים טובים. בשביל אבותינו בדורות קודמים המשימה היתה קלה יחסית: הם התפללו, שפכו את לבם כמים לפני אביהם שבשמים, הביעו חרטה כנה ואמיתית על חטאיהם - ועשו "שׁוּלֶם" עם האלהים עד לשנה הבאה. בדורות האחרונים הדבר נעשה יותר ויותר קשה, ובדבר התורה שלי בראש השנה לפני כעשרה ימים הסברתי שהבעיה נעוצה בכך שאנחנו נעשים יותר ויותר מתוחכמים. וככל שמידת התחכום שלנו גדלה, כך בהתמדה נפערת תהום גדולה יותר בינינו לבין האלהים. בני הדור שלנו מבינים יותר טוב את היקום ואת אופן פעולתו המכנית. בראש השנה הבאתי דעה רווחת אצל רבים כשאמרתי: "אם יודעים איך נברא העולם, ואם מסוגלים ליצור חיים במבחנה, ואם מחזיקים תחת היד כפתור של השמדת עולם ומלואו - אזי היכן יש מקום לרעיון האלהים". אבל יש להוסיף עוד בעיה. היום אנחנו מבינים את עצמנו אחרת מאשר בעידנים קודמים. אני כבר אמרתי יותר מפעם אחת שבעידן שאחרי דרווין האדם אינו נחשב עוד כתר הבריאה, אלא צאצא רחוק של קוף גדול; ובעידן שאחרי סיגמונד פרויד החטא איננו עוד דבר שלא ייעשה - אלא תסבוכת נפשית, קומפלקס.

מהותו של יום כיפור: השגת סליחה וכפרה על חטא שחטאנו בפני האלהים. אבל כאן יש שלושה פרדוקסים קשים. ככלל - וכפי שאמרתי בראש השנה - בני הדור אינם מסוגלים להאמין באלהים, לפחות כפי שהאל מתואר במקורות שלנו; וגם אמרנו שאבדה לנו תחושת החטא במובן הרוחני; ואם אבדה לנו תחושת החטא וודאי שאבדה לנו כל מושג של כפרה אלוהית. ואם בני הדור הזה אינם מבינים לא אלהים, לא חטא ולא כפרה - איזו משמעות יכולה להיות ליום כיפור, שהוא מיוחד להשגת סליחה וכפרה על חטא שחאטנו בפני האלהים? אבל יש פרדוקס נוסף שהוא עוד יותר מפתיע: והוא שלמרות שאין עוד תחושת חטא, ושאפילו תחושת האל עמומה ורצופה סימני שאלה, ולמרות שאין עוד כמיהה לכפרה - בכל זאת התחושה של הקדושה העצומה של יום כיפור לא נטשה אותנו.

אין היהודי המודרני יודע איך הוא יכול להשיג סליחה וכפרה באמצעות התפילה, כשהתפילה מבטאת תחושות אחרות מאלו שהוא חש בלבו פנימה, וכשהתפילה משתמשת בדימויים שבשבילו אבד עליהם הכלח. אני מאמין שהבעיה איננה בעיה. אי-ההבנה נעוצה בסירובו של שכלנו להשתחרר מהשיעבוד למשמעות הקונקרטית של מילים. מי לא זוכר את הסיפור החסידי על הנער שנכנס לבית הכנסת בערב יום כיפור, אך כיון שמעולם לא למד יהדות לא ידע איך מתפללים. בכל זאת הרגיש בלבו צורך עז להתפלל. פתאום, קדושת התפילה הופרעה כשאותו נער התחיל לשרוק. קם כל הקהל להשתיקו, אך הרבי הבין שכך נשמתו של הנער מתקשרת עם אלהיו ללא מילים. והרבי אף הכריז על תפילה זו כמושלמת מכל התפילות שהתפללו באותו ערב.

חברים, כפי שהתחלתי להסביר בראש השנה, הבעיה איננה בעיקר אלא בתפל; דהיינו, הבעיה איננה באמונה באלהים, אלא באיך מדברים על האלהים ואל האלהים. לא האלהים הבעיה, אלא התפילה ולשון התפילה. האלהים אינו מת כטענת הוגי הדעות הנוצריים שמלפני כשלושים שנה: אך מושג האלהים פשט צורה אחת ולבש צורה אחרת. כפי שאמרתי בראש השנה, האל לא יכול להיות בשביל בני הדור הזה מלך כל יכול היושב על כסא רם ונשא, הכותב בספר החיים את גורלו של כל אחד ואחד. כיון שבני הדור אינם יכולים לקבל אל שכאלה תכונותיו, הם זונחים את האלהים - במקום לזנוח את התכונות הבעייתיות. כפי שאומרים בלשון עממית, בני הדור זורקים את התינוק יחד עם מי האמבט. היום אנו רואים את אמיתת הימצאותו של האלהים בכל מה שהגון וטהור, בכל מה שנשגב ונעלה, בכל מה שטוב, תמים, וישר בעולם הזה, בכל מה שמשרה בלבנו תחושה אמיתית של קדושה. אדם המאמין שיש קנה מידה נצחי ואוניברסלי של הטוב, הישר והקדוש - אותו אדם מאמין באלהים, אפילו אם הוא מגדיר את עצמו כאתאיסט! פירוש הדבר הוא שאדם הסבור שחייו יכולים להיות יותר טובים, יותר ישרים, בעלי משמעות מעמיקה יותר - אותו אדם מכיר בפועל באפשרות של עבירה וחטא, אפילו אם הוא מגדיר את עצמו כאדם חופשי! אפילו אם לא ניתן להגדירו או להסבירו, אם משהו הביא יהודי לבית-הכנסת הערב - אותו אדם הוא יהודי מאמין, אפילו אם הוא חושב שהוא כופר בעיקר, שהוא איבד את הקשר עם עברו הרוחני לחלוטין.

לא האל בלבד, אלא גם החטא פשט צורה ולבש צורה. אחת המנגינות המוכרות ביותר של יום כיפור היא זו של "על חטא". כשאנו שרים "על חטא שחטאנו לפניך" - לְמָה אנחנו מתכוונים? לאדם המודרני החטא הוא התחושה המקוננת בלבו שאין הכל שפיר, שיכול להיות יותר טוב, שיכול להיות יותר הגון, יותר נשגב, יותר תמים וישר. והסליחה אומנם בהישגנו: אפשר למחוק את המתח שבין שתי התחושות הללו - האלהים והחטא. החטא, רבותיי, איננו דבר שאדם רשע עושה כדי להכעיס. אנחנו רגילים לומר שאדם מחטיא את המטרה: הוא התכוון לפגוע בול, אבל החטיא. כך הוא החטא, מאותה הלשון. התכוונו ליותר טוב, רצינו לחיות חיים מליאי תוכן ומשמעות, רצינו להיות בני-אדם יותר טובים. רצינו, אבל פיספסנו, לא הצלחנו. החטאנו את המטרה. זאת הכוונה של "על חטא". כשהיהודי אומר "על חטא" הוא בעצם אומר לעצמו שיש המון דברים טובים שהתכוון לעשות, אבל החטיא, פיספס, משהו השתבש. הוא גם אומר לעצמו שיש הרבה דברים שהוא מתחרט שהוא עשאם, אבל מה לעשות? - הוא רק בן-אדם. למרות כל הדברים הללו שהוא עשה או לא עשה, הוא עדיין מכיר בערכי המוסר היהודי כערכים אמיתיים ומחייבים - להיות בן אדם הגון וישר שאינו מסתכסך עם חבריו ושאינו מנצלם לרעה. הכל היה שלא בכוונה, לא מתוך רשעות הלב. הוא רוצה להאמין שניתן להתחיל את הכל מחדש, שמא יצליח יותר טוב הפעם. אלו כוונותיו של היהודי המודרני כשהוא ממלמל "על חטא".

היהודי הפשוט - איך הוא יכול לתת לכל התחושות האלה ביטוי במילים, שהרי הוא לא ניחן בכוחות ריטוריים גדולים. מה עושה יהודי שורשי כשהוא מוצא את המילים של התפילות משמשות מעין חיץ בינו לבין עצמו? התשובה כבר נאמרה הערב! כמו הנער בסיפור החסידי, הוא יכול לשרוק! כמובן שאינני מתכוון לשריקה ממשית. אבל כל פעם שהוא מצטרף בכל רמ"ח עבריו ושס"ה גידיו לשירה אדירה של המילים "ועל כולם אלוה סליחות סלח לנו מחל לנו כפר לנו" הוא בעצם אומר לעצמו: "אני רוצה לנסות שוב, אולי הפעם אצליח למרות כל הכשלונות שהיו לי עד כה; אני עדיין רוצה להיות קשור למסורת, אני עדיין רוצה להרגיש שוב שלימות ביני לבין המסורת היהודית". אין-ספור פעמים אמרתי במעמד זה שהשירה והניגון מבטאים תחושות מעל ומעבר למשמעות הפשוטה של המילים שאותן שרים. יש בשירה לפי המנגינות המסורתיות משהו שעוקף את השכל ומדבר ישירות אל הלב היהודי. אז ראינו שלא מן ההכרח יש להבין את האל לפי המאטפורה של מלך אוטוקראטי, לפי הדגם הישן של ימי הביניים; ולא מן ההכרח חייבים להבין את החטא כמעשה מרד מכוון ומרושע נגד רצונו של אותו מלך אוטוקראטי. ניתן להפיח בשני המושגים האלה משמעות חדשה המתאימה יותר לתחושות האמיתיות של בני העידן הזה.

אבל לא האל בלבד פשט צורה ולבש צורה; ולא תחושת החטא בלבד. גם הסליחה והכפרה כמושגים פשטו צורה אחת ולבשו צורה אחרת. מה הן תשובה, סליחה וכפרה? אצל הילד שסרח, מה שמדרבן אותו להביע חרטה היא הרגשת הניכור שנוצר בינו לבין ההורים. אבא ואמא כועסים ויש הרגשת מועקה שתעבור רק אם הוא יפייס אותם, רק כך הוא יזכה שוב באהבתם - כך מרגיש הילד. המועקה יוצרת חרטה, וחרטה זו נקראת במסורת שלנו תשובה. התשובה מאפשרת את הסליחה, והזכיה מחדש באהבה היא היא הכפרה. רגשות כאלה מבטאות את תחושת התשובה והסליחה שהרגישו אבותינו בעידנים פחות מתוסבכים ופחות מתוחכמים. אבל, כפי שאמר בעל ספר קוהלת: "יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" - ככל שאנחנו נעשים יותר מתוחכמים כך גדלה גם תחושת הכאב של אובדן אמונה פשוטה.

בני הדור שלנו פשוט אינם מסוגלים להרגיש כלפי האל שהוא כועס ושכעסו זה חייבים לפייס כדי לזכות שוב באהבתו. אבל אין זאת אומרת שבטלו הסליחה והכפרה, בדיוק כפי שלא בטלו האלהים והחטא. בעידן שלנו הכמיהה לסליחה לא יכולה עוד להיות כמיהה לזכות מחדש באהבה אבודה של האב שבשמים. אבל הכמיהה לסליחה כן מבטאת תחושת מועקה: אנחנו יודעים שסרחנו, שסטינו מן הדרך הנכונה, וזה מפריע לנו. אחד מגדולי הדור החולף של רבני אמריקה כתב שהמצפון היהודי הוא דרכנו להבחין ברצון האל. חטאנו, וזה גורם לנו לחוש תחושה רעה של אכזבה ופיספוס. אבותינו היו בטוחים שהאל מעניש אותם על חטאיהם. אנחנו יודעים היטב שאין אנו נענשים על חטאינו - אנחנו נענשים על-ידי חטאינו! וזה האל בפעולה. והמועקה הנוצרת עקב החטא, הפיספוס, היא היא שמדרבנת אותנו לתשובה ולחרטה. והכפרה היא התחושה הנפלאה שלמרות כל הפיספוסים ולמרות הפעמים אין-ספור שלא הצלחנו לעמוד במשימה של ניהול חיים טובים והגונים - למצוא חן בעיני אלהים ואדם - בכל זאת ניתן לנסות שוב ושוב. וכפי שאמרו חז"ל: לעולם אין שערי תשובה ננעלין. הסליחה היא הרגשת ביטחון שיש דרך החוצה מתוך הסבך והסירחון, אפילו אם טרם זכינו למצוא אותה.

גם את התחושה הזו מבטא סיפור חסידי; אני מביא את הסיפור בלשונו של ש"י עגנון בספרו "ימים נוראים". אדם תעה כמה ימים ביער ולא היה יודע איזוהי הדרך הנכונה לצאת ממנו. פתאום ראה אדם אחר הולך לקראתו. באה שמחה גדולה בלבו; עתה בוודאי ידע הדרך הנכונה לצאת מן היער. כיון שפגעו זה בזה שאל אותו, "אחי, היכן הדרך הנכונה? זה כמה ימים אני תועה". אמר לו, "אחי, אף אני איני יודע, שאף אני תועה כאן ימים הרבה; אלא אומר לך: בדרך שהלכתי אני אל תלך אתה, שבדרך זו תועים; ועכשיו בוא נחפש יחד דרך חדשה."

כך גם אני אומר: באו נצא כולנו יחד לדרך המובילה מדי שנה מתחושה גרועה שהכל השתבש על עבר התחושה הנפלאה מליאת התקווה שהכל יכול להיות טוב יותר - וזה תלוי רק בנו וברצוננו! זה המסר האמיתי של יום הכיפורים.

כולנו מרגישים תחושה של חטא, של הצורך בכפרה, של הכמיהה לסליחה; שהרי כולנו פיספסנו וכולנו מרגישים שאנחנו יכולים להיות יהודים יותר טובים. האלהים, החטא והסליחה - אין אלה מושגים ערכאיים ש"מה לנו ולהם?" ניתן להפיח בהם משמעות מחודשת וליצור מערכת משמעותית של רעיונות, ואין לך מועד מתאים יותר לניסיון זה מאשר יום הכיפורים. זאת המשמעות העמוקה ביותר של המילים: "ועל כולם אלוה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו". המילים אמנם של אבותינו, אבל המנגינה ומשמעות-העל שהיא מעניקה למילים הללו - לנו ולבנינו ולבני בנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. מקרב לבי אני מאחל לכולנו גמר חתימה טובה, שנדע על הצד הטוב ביותר להביא לכך שניכתב וניחתם לחיים טובים ולשלום. אמן ואמן, כן יהי רצון.

Green Line