Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה בליל "כל נדרי" תשנ"ד, בקהילת תורת חיים, הרצליה

כעת גוברת חשכת הליל על אור היום הדועך והולך, והיום כבר מפנה מקום ללילה הקדוש ביותר בשנה היהודית, ועוד יום כיפור התקדש עלינו. קצת יותר מעשרים וארבע שעות ניתנות לנו להביא לכך שניחתם בספר חיים טובים. כמו בשנים האחרונות, גם השנה ברצוני לדבר על היבט מסויים של בעיות קיומיות-רוחניות של היהודי החילוני-מסורתי בהתמודדותו עם התופעה הבלתי-מפוענחת מבחינתו - התופעה של קדושת יום כיפור. והשנה אני עושה זאת אולי ביתר שאת, שהרי ככל שהשנים חולפות אני מרגיש שאנו עומדים פחות ופחות על קרקע מוצקה. ככל שאני רואה פחות ופחות פנים צעירות סביבותי בבית-הכנסת אני נתקף בחרדה מחדש. שהרי אם לא נשכיל להציג בפני צעירינו את היהדות במונחים שהם מבינים ולפי תפישות שתתקבלנה על ידם ועל דעתם, מהיכן יצמח הדור הבא שלנו? ואל לנו להשלות את עצמינו בסברה המנחמת שהבעיה הינה בעיה נושנת שמאז ומתמיד פוקדת כל דור ודור, ושתמיד בסופו של דבר העניין מסתדר! שהרי מי שחושב כך - או שאינו מעמיק במחשבתו די הצורך או שהוא לוקה בתסמונת בת-היענה. כי אכן יש בעיה! ואם מתוך רתיעה מלהתמודד איתה נבקש לטאטא אותה מתחת לשטיח, היא לא תיעלם עקב כך.

הדור הצעיר של היום, באופן יחסי, יותר מתוחכם מכל דור צעיר שקדם מאז התפתח האדם הקדמון ביותר מהקוף. יותר מכל דור שקדם, הוא בעל ידיעות רחבות ומצוייד בכלים מתוחכמים לשם השגת מידע ולשם גיבוש דיעה. והוא עושה זאת! ולא זו בלבד אלא אף זו. בגישתו כלפי סודות הקיום והיקום, הדור הצעיר שלנו מרגיש את עצמו פחות כבול בידי מסורת האבות ויותר זקוק לגישה אימפירית. ואוי לנו אם נשלה את עצמינו לחשוב אחרת! אנו חיים בעידן של שינויים מפליגים, בעידן של "התפוצצות הידע" המתרחשת כבר כמעט חמש מאות שנה. ככל שהיא צוברת תאוצה, בד בבד איתה צוברת תאוצה מקבילה ההינתקות של הדור הצעיר מכבלי העבר. אם לא נשכיל לחדש את הקשר שבין הדור הצעיר שלנו לבין עברו הרוחני של העם היהודי, ולהופכו לחלק משמעותי מחייו הרוחניים בהווה, אותה החברה שתתפתח בארץ ישראל במאה ה-21 תהיה פחות ופחות יהודית בצביונה ובמהותה, וכל המפעל הציוני הכביר ירד לטמיון, שהרי הרוב המכריע של הישראלים לא יהיו יהודים אלא במובן המצומצם של השתייכותם הלאומית.

לאחרונה התחלתי להרהר שמא בזיקתו ליהדות, הבעיה הגדולה ביותר של היהודי החילוני הצעיר איננה שאלת קיומו של האלהים (למרות שאין לזלזל גם בשאלה זו, כמובן), אלא שאלת האפקטיביות של התפילה. שאלה זו נוגעת בכל מה שקשור עם מה שמתרחש בבית-הכנסת, ואין לך יום שהיא מופיעה בכל חריפותה יותר מאשר ביום כיפור - יום שהמסורת קובעת תפילה כמעט מתמדת במשך יממה שלמה. והיהודי החילוני-מסורתי הצעיר שואל את עצמו: בשביל מה זה טוב? מה התועלת בעמידה שעות ארוכות בבית כנסת ובמילמול תפילות עתיקות במתכונת קבועה מראש ובלתי משתנית? מה לי ולכל זה? ומה להצגה הזו ולאלוהים? אלו שאלות, שאם אנחנו חשבנו אותן כשהיינו צעירים, לא העלינו אותן על דל שפתינו; היום הצעירים שואלים אותן בפשטות תמימה וכובשת לב. החשיפה הממושכת למסך הטלוויזיה ולצג המחשב-הביתי עשתה את שלה. הם שואלים בכנות שאלות שהסבא שלי והאבא שלי, זכרונם לברכה, לא היו מבינים את פשרן. כיון שאני מניח ששאלות מעין אלה מטרידות לא רק את הצעירים בינינו, אלא גם את הצעירים ברוחם, החלטתי לנסות ולהתוות קווים למענה, בדקות ספורות, מבחינת תורה על רגל אחת.

אחת השאלות התדירות שואלת מדוע עלינו להתפלל בזמנים קבועים מראש? וביום כיפור במיוחד השאלה הזו מתגלית בכל חריפותה. שואלים: האם קביעת לוח-זמנים נוקשה איננה קוטלת את האפשרות של התרוממות הרוח? איך יכול אדם להגיע למפגש עם האלוהי דווקא בשעה שנקבעה לכך מראש? ואני משיב שחיוני שעבודת הקודש תתבצע במועדים קבועים, שהרי אין דבר מובן מאליו יותר מאשר העובדה שמה שמותר לעשות בכל צורה ובכל שעה, עלול לא להיעשות בסופו של דבר בשום צורה ובשום שעה!

אדם המתפלל באופן קבוע מתרגל לתפילה, ואז הכלי הזה עומד לרשותו תמיד. כפי שאומר הסופר: "יתכן שעבור חסידים ואנשי-קודש התפילה בכוונה מליאה הינה דבר של מה-בכך, אך עבור המתפלל מן-השורה - שכרו תמורת שנות-חיים ארוכות של תפילה מתמדת בא לו במפתיע, בהזדמנויות מפוזרות בין השנים, כשפתאום התפילה מתלקחת בלהבות-אש. שעה כזו יתכן שתבוא אחרי מקרה-מוות או לידה, או שהנשמה תתמלא כוונה בוערת בסתם שעה מן השעות, ללא סיבה מיוחדת. הוא בא לו, ואז הוא יודע מדוע התפלל במשך כל חייו". מי שאינו משתתף בתפילה בציבור לעתים תכופות, לא יהיה מסוגל לנצלה כל צורכה בבוא העת. כמו בכל מפעל אנושי רציני אחר, צריכים להתאמן באופן מתמיד כדי להיות בכושר מלא ברגע הנכון.

שאלה אחרת שואלת מדוע לתפילותינו יש נוסח קבוע מראש. ואין לך יום שבו הדבר הזה מתחוור יותר מאשר יום כיפור, שבו חוזרים ללא שינוי על אותן התפילות המרכזיות פעם אחרי פעם. נדמה לי שהשואל שאלה זו מניח שעדיפה תפילה ספונטנית; ואין הדבר ברור לי כלל ועיקר. אני מוצא הרבה נקודות-מפגש בין התפילה לבין מפעל אנושי רוחני כביר אחר - המוסיקה. ברור שיש מקום להבעה ספונטנית - כמו האילתור במוסיקה. אבל אין כושר האילתור פוסל סימפוניה, וכידוע אפילו האילתור הקטן ביותר בסימפוניה, פירושו הרס וכשלון. ועצם הדבר שכל צליל של הסמפוניה כתוב ונקבע מראש, אינו מונע אפשרות של יצירתיות מדהימה ביופיה בשעת הקונצרט. ובמוסיקה יותר רחבה בעממיותה: הצעירים שלנו מסוגלים להקשיב פעמים אין-ספור לאותו להיט, באותו ביצוע בדיוק וללא שינוי של אפילו צליל אחד בודד - וכמדומני שהם מפיקים אותה ההנאה מההקשבה העשירית כמו מההקשבה הראשונה, ואולי יותר גדולה!

כל הבעייתיות כביכול של נוסח קבוע בתפילה היא קישקוש לא רציני. שהרי המשמעות האמיתית של המילים איננה במובנן המילולי, אלא במובנן הרגשי. מה שחשוב בתפילה בכלל ובתפילת יום כיפור בפרט זה לא מה שקורה בפה אלא מה שקורה בלב. את זה ניחשתי זה הרבה שנים מכוח אימרת חז"ל ש"רחמנא ליבא בעי", שהאל דורש את הלב. אבל נכונות ניחושי התחוורה לי בעליל רק לפני עשרה ימים. בהשפעת האירועים, במוסף של ראש השנה של אחד מהעיתונים היתה כתבה רחבה על "שיר השלום" של יאיר רוזנבלום. להיט מפורסם זה הולחן בזמן מלחמת ההתשה ליד התעלה, לפני יותר מעשרים שנה, והמילים שונות מאוד מהנימה ששלטה באותם הימים, וקשות במיוחד: "מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן בכי מר לא יעירו, לא יחזירו לכאן ... אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". על-אף המילים, השיר הפך נכסי צאן ברזל של השירה העברית, והיה להימנון לשלום המיוחל, והיה מקובל בכל המחנות הפוליטיים. בכתבה בעיתון ביקשו לפענח את הסוד: איך שיר שמילותיו כל-כך קשות הפך להיות כל-כך מקובל? וכאן אני מצטט מהכתבה: "רוזנבלום מדגיש שקרה לשיר תהליך מעניין, שהוא פורק מהתוכן המיידי שלו. 'אני עומד באזכרות, שעומדים שם אלמנות ויתומים, והם שרים בדבקות, ואין למילים המשמעות המיידית שלהן כמו "הניחו להולכים". מתייחסים אל המכלול המיתי של הטקסט, שהוא שלום, ולא למשפטים קשים שיוצרים איזשהו אנטגוניזם`." עד כאן דברי הכתבה.

לא המילים העיקר, מסתבר, אלא הכוונה. הרבה פעמים במשך היממה שמתחילה עכשיו נשיר את המילים: "ועל כולם אלוה סליחות סלח לנו מחל לנו כפר לנו". אבל בלבו של כל אחד ואחד המנגינה לוחשת תפילה אישית, ולוּ תהא לא יותר מאשר הכרה פנימית שאני חלק מהקהל הגדול הזה, וכולנו יחד מכירים שפיספסנו משהו, שאבדנו קצת את הצפון, ושיש באפשרותנו לחיות חיים טובים יותר ומשמעותיים יותר. יש לנו מה לתקן בחיינו. הכרה פנימית כזו היא תפילה אמיתית, ויותר משמעותית מעצם המילים, שהן רק מעין קרש קפיצה לעבודה שבלב. אני נזכר באותו סיפור נדוש על הנער שנכנס לבית הכנסת בערב יום כיפור, אך כיון שמעולם לא למד יהדות לא ידע איך מתפללים. בכל זאת הרגיש בלבו צורך עז להתפלל. פתאום, קדושת התפילה נזדזעה כשאותו נער התחיל לשרוק. קם כל הקהל להשתיקו, אך הרבי הבין שזאת היתה דרכה של נשמתו להתקשר עם אלהיו ללא מילים. הרבי הכריז על תפילתו זו כמושלמת מכל התפילות שנאמרו באותו ערב. הרגשת היחד, השירה בצוותא והמנגינה מבטאות תחושות מעל ומעבר למשמעות המילים שאותן שרים.

המנגינות של יום כפור עתיקות כל-כך שחז"ל מכנים כל ניגון כזה "ניגון מסיני", כאילו שנמסר לנו יחד עם התורה עצמה. מי שיצטרף לשירה בכל נפשו ובכל מאודו ימצא שעד מחר בערב נשמתו הפריחה כנפיים שיעלו אותו לקראת אותו מפגש עם האלוהי. התחושה של הזדהות תחסל את הגבולות המלאכותיים שהשכל מקים, והוא יחוש אותה אחדות עם מטרות וערכים שאבותינו קראו לה "סליחה".

בכל התפילות המרובות של יום כיפור, המילים הן אמנם של אבותינו, אבל המנגינה המושרת בלב והמשמעות שהיא מעניקה למילים הללו - לנו ולבנינו עד עולם. מי שחושב שחייו יכולים להיות יותר טובים, יותר ישרים, יותר משמעותיים - הוא ימצא את הדרך לבטא תחושות אלה במשך עשרים וארבע השעות הבאות בתפילתו. וחשוב מעל הכול שהמאמץ יהיה מאמץ משותף לכל שכבות הגיל. כששאל פרעה "מי ומי ההולכים?" השיב לו משה רבינו "בנערינו ובזקנינו נלך". וגם אנחנו נגיע אל הגאולה אם נוכל לומר "בנערינו ובזקנינו נלך". הבה נצא כעת יחד לדרך המובילה מדי שנה מתחושה גרועה שהכול השתבש על עבר התחושה הנפלאה מליאת תקווה שהכול יכול להיות טוב יותר - וזה תלוי רק בנו ובתפילתנו! מקרב לבי אני מאחל לכולנו גמר חתימה טובה. אמן, כן יהי רצון.