Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה בליל "כל נדרי" תשנ"ב, בקהילת תורת חיים, הרצליה

השמש שוקעת, לילה עוקב יום, צללי הערב מביאים חשכת ליל, והיום הקדוש ביותר של השנה היהודית מתחיל. קצת יותר מעשרים וארבע שעות ניתנות לנו להביא לכך שניכתב וניחתם בספר חיים טובים. בדורות עברו המשימה היתה קלה יחסית: התפללו, שפכו את לבם כמים, הביעו חרטה כנה ואמיתית - ועשו 'שולם' עם האלהים. בדורות האחרונים הדבר נעשה יותר קשה, ואף ייתכן שלדור הבא המשימה תיראה כבלתי אפשרית. שינוי זה נעוץ בכך שאנחנו מתוחכמים יותר. ככל שמידת התחכום (הסופיסטיקציה) גדלה - כך נפערת תהום גדולה יותר בינינו לבין האלהים. החיים מסובכים יותר, אנחנו מבינים יותר את עצמנו, ואנחנו מבינים יותר את היקום כולו ואת אופן פעולתו. בעידן שאחרי דרווין האדם איננו עוד כתר הבריאה - הוא צאצא של קוף גדול; בעידן שאחרי פרויד החטא איננו דבר שלא ייעשה - הוא תסבוכת נפשית (קומפלקס בלע"ז).

מהותו של היום הזה: סליחה על חטא שחטאנו בפני האלהים; ואם אבדה לנו תחושת החטא (ולרבים אף תחושת האלהים) - איזו משמעות יכולה להיות ליום המיוחד להשגת סליחה על חטא מאת האלהים? ולכן לדור שלנו המשימה גובלת בבלתי אפשרי. ואף על פי כן: למרות כל השינויים הללו המפליגים, התחושה של הקדושה העצומה של היום הזה לא נטשה אותנו. באופן פאראדוכסאלי כולנו מרגישים את עצמנו נמשכים אל בית הכנסת ביום הזה בשרשרות חזקות בלתי-נראות - שרשרות המורכבות מנוסטלגיה, מתקווה, ומיְהוּדִיּוּת פשוטה וטהורה. כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי חיה ופועמת - היהודי ימצא את עצמו (על אפו ועל חמתו) בבית הכנסת ביום הכיפורים. אנחנו דומים לאבותינו, בני ישראל, בעבדותם במצרים, כשפרעה לקח מהם את הקש ואת התבן אבל דרש בכל תוקף את המשך מילוי מתכונת הלבנים. אמונה צרופה אין לנו, אבל סליחה מסורתית עלינו להשיג!

המצב התיאולוגי קשה, אבל לא נואש. האלהים אינו מת כטענת הוגי הדעות הנוצריים שמלפני כעשרים שנה: אך הוא פשט צורה אחת ולבש צורה אחרת. לא עוד האל בשבילנו מלך כול יכול היושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל, הכותב בספר החיים את גורלו של כל אחד ואחד. היום האלהים מתבטא בשבילנו בתחושת הקדושה. אנו רואים את ישותו בכל מה שהגון וטהור, בכל מה שנשגב ונעלה; האל מסמל בשבילנו את הטוב, התמים, והישר בעולם הזה השפל (שהוא רחוק מאוד מלהיות הגון, טהור, נשגב, טוב, תמים וישר). גם החטא פשט צורה ולבש צורה: לאדם המודרני החטא הוא התחושה המקננת בלבנו שאין הכל שפיר, שיכול להיות יותר טוב, שיכול להיות יותר הגון, יותר נשגב, יותר תמים וישר - יותר מאותה מידה זעומה שאנחנו מוכנים להודות בה בפה מלא. והסליחה אומנם בהישגנו: אפשר למחוק את המתח שבין שתי התחות הללו - האלהים והחטא.

אדם המאמין שיש קנה מידה נצחי ואוניברסלי של הטוב והישר - אותו אדם מאמין באלהים אפילו אם הוא מגדיר את עצמו כאתאיסט! אדם הסבור שחייו יכולים להיות יותר טובים, יותר ישרים, יותר משמעותיים - אותו אדם מכיר בעֲבֵירָה ובחטא, אפילו אם הוא מגדיר את עצמו כאדם חופשי! והאדם שמצא לנחוץ להיות בבית-הכנסת הערב כי איננו יכול אחרת - אותו אדם הוא יהודי מאמין, אפילו אם הוא חושב אחרת. הבעיה איננה בעיקר אלא בטפל; דהיינו, הבעיה איננה באמונה אלא בתפילה. היהודי המודרני שואל איך הוא יכול להשיג סליחה באמצעות התפילה, כשהתפילה מבטאת תחושות אחרות מאלו שהוא חש בלבו, וכשהיא משתמשת בדימויים שבשבילו עבר עליהם הכלח. אני מאמין באמונה שלימה שבעייתו איננה בעייה. אי-ההבנה נעוצה בסירובו של שכלנו להשתחרר מהשיעבוד למשמעות הקונקרטית של מילים - כשאפילו מחברי המילים עצמם הכירו בכך שלא בטאו את המחשבה האמיתית.

אני נזכר בסיפור החסידי על הנער שנכנס לבית הכנסת בערב יום כיפור, אך כיון שמעולם לא למד יהדות לא ידע איך מתפללים. בכל זאת הרגיש בלבו צורך עז להתפלל. פתאום, קדושת התפילה נזדזעה כשאותו נער התחיל לשרוק. קם כל הקהל להשתיקו, אך הרבי הבין שזאת היתה דרכה של נשמתו להתקשר עם אלהיו ללא מילים. הרבי הכריז על תפילתו זו כמושלמת מכל התפילות שנאמרו באותו ערב. השירה, המנגינה, הניגון מבטאים תחושות מעל ומעבר למשמעות המילים שאותן שרים. המנגינות של יום כפור עתיקות כל-כך שחז"ל מכנים כל ניגון כזה "ניגון מסיני", כאילו שנמסר לנו יחד עם התורה עצמה. מי שיצטרף לשירה בכל נפשו ובכל מאודו ימצא עד מחר בערב שנשמתו הפריחה כנפיים שהעלו אותו עד למרומי מרומים. התחושה של הזדהות תחסל את הגבולות המלאכותיים שהשכל מקים, והוא יחוש אותה אחדות עם מטרות וערכים שאבותינו קראו לה "סליחה".

האלהים, החטא, הסליחה - אין אלה מושגים ערכאיים ש"מה לנו ולהם?" ניתן להפיח בהם משמעות מחודשת וליצור מערכת משמעותית של רעיונות, ואין לך מועד מתאים יותר לניסיון זה מאשר תפילת יום הכיפורים. המילים אמנם של אבותינו, אבל המנגינה והמשמעות שהיא מעניקה למילים הללו - לנו ולבנינו ולבני בנינו עד עולם. כפי שאמרתי קודם, אם אתה מאמין שיש קנה מידה נצחי ואוניברסלי של הטוב והישר, ואם אתה סבור שחייך יכולים להיות יותר טובים, יותר ישרים, יותר משמעותיים - הינך יהודי מאמין, ותמצא את הדרך לבטא תחושות אלה במשך עשרים וארבע השעות הבאות. הבה נצא כולנו יחד לדרך המובילה מדי שנה מתחושה גרועה שהכול השתבש לעבר התחושה הנפלאה מליאת התקווה שהכול יכול להיות טוב יותר - וזה תלוי רק בנו! מקרב לבי אני מאחל לכולנו גמר חתימה טובה. אמן, כן יהי רצון.