בפשרת השבוע יש כמה וכמה אירועים מאוד דרמטיים. נאומו של יהודה כשהוא מֵגֵן על בנימין; התגלותו של יוסף לאחיו, כשהוא אומר להם "אני יוסף אשר מכרתם אותי למצרים"; ואולי הרגע המרגש ביותר, כשהאחים חוזרים הביתה ומספרים ליעקב ש-"עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים". תגובתו של יעקב נמסרת בפשטות: "וַיָּפָג לבו כי לא האמין להם" - והפרשן רבינו עובדיה ספורנו מסביר את הביטוי "ויפג לבו" שיעקב התעלף. אבל הוא מתאושש מהר ומבין שהם מדברים אמת: "וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב", ומיד הוא גם מבין את משמעות ההתפתחות: "עוד יוסף בני חי! אלכה ואראנו בטרם אמות!" וללא דחיות מיותרות יעקב יוצא לדרך כדי להיפגש עם בנו האהוב, שבמשך עשרים ושתים שנה חשבו למת.
השלב הראשון של נסיעתו דרומה מארץ ישראל למצרים מביא אותו לבאר-שבע, ושם הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו ומעודד אותו: "אנכי האל אלהי אביך; אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם". עידוד זה מפתיע ביותר: מה פתאום שיעקב חושש מלרדת למצרים - הרי רק לפני שני פסוקים הוא היה מלא התלהבות וציפיה לקראת הפגישה עם יוסף. ונדמה לי שיש גם מקום לשאול מדוע ה' מזדהה בפניו כאלהי אביו?
ברור שכעת ליעקב יש מחשבות שניות. באר-שבע היא העיר הגדולה האחרונה לפני שיעזוב את ארץ ישראל. בטח שהוא נזכר במה שציווה ה' את אביו לפני הרבה שנים. בפרשת תולדות קראנו: "ויהי רעב בארץ ... וירא ה' אל יצחק ויאמר, 'אל תרד מצרימה! גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל'." אז כעת יעקב נזכר שבפעם הקודמת שהיה רעב בארץ ה' אסר את הירידה ממנה, ולכן כעת יעקב חושש. רש"י מפרש: "לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ". ורד"ק מוסיף: "אנכי האל אלהי אביך - שמנעתיו מרדת מצרים, אבל לך אני אומר 'ולא תירא מרדת שם אתה וכל ביתך'."
יש כאן מקום לשאול: מדוע מה שהיה אסור ליצחק הותר ליעקב? (אפשר גם לשאול את השאלה בכיוון ההפוך, כמובן: מדוע מה שמותר ליעקב נאסר על יצחק בזמנו?) הפרשן רבינו עובדיה ספורנו מציע תשובה:
לתנועה המסורתית