Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה על פרשת ויגש, ה'תשס"ד, בקהילת תורת חיים, הרצליה

בפשרת השבוע יש כמה וכמה אירועים מאוד דרמטיים. נאומו של יהודה כשהוא מֵגֵן על בנימין; התגלותו של יוסף לאחיו, כשהוא אומר להם "אני יוסף אשר מכרתם אותי למצרים"; ואולי הרגע המרגש ביותר, כשהאחים חוזרים הביתה ומספרים ליעקב ש-"עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים". תגובתו של יעקב נמסרת בפשטות: "וַיָּפָג לבו כי לא האמין להם" - והפרשן רבינו עובדיה ספורנו מסביר את הביטוי "ויפג לבו" שיעקב התעלף. אבל הוא מתאושש מהר ומבין שהם מדברים אמת: "וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב", ומיד הוא גם מבין את משמעות ההתפתחות: "עוד יוסף בני חי! אלכה ואראנו בטרם אמות!" וללא דחיות מיותרות יעקב יוצא לדרך כדי להיפגש עם בנו האהוב, שבמשך עשרים ושתים שנה חשבו למת.

השלב הראשון של נסיעתו דרומה מארץ ישראל למצרים מביא אותו לבאר-שבע, ושם הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו ומעודד אותו: "אנכי האל אלהי אביך; אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם". עידוד זה מפתיע ביותר: מה פתאום שיעקב חושש מלרדת למצרים - הרי רק לפני שני פסוקים הוא היה מלא התלהבות וציפיה לקראת הפגישה עם יוסף. ונדמה לי שיש גם מקום לשאול מדוע ה' מזדהה בפניו כאלהי אביו?

ברור שכעת ליעקב יש מחשבות שניות. באר-שבע היא העיר הגדולה האחרונה לפני שיעזוב את ארץ ישראל. בטח שהוא נזכר במה שציווה ה' את אביו לפני הרבה שנים. בפרשת תולדות קראנו: "ויהי רעב בארץ ... וירא ה' אל יצחק ויאמר, 'אל תרד מצרימה! גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל'." אז כעת יעקב נזכר שבפעם הקודמת שהיה רעב בארץ ה' אסר את הירידה ממנה, ולכן כעת יעקב חושש. רש"י מפרש: "לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ". ורד"ק מוסיף: "אנכי האל אלהי אביך - שמנעתיו מרדת מצרים, אבל לך אני אומר 'ולא תירא מרדת שם אתה וכל ביתך'."

יש כאן מקום לשאול: מדוע מה שהיה אסור ליצחק הותר ליעקב? (אפשר גם לשאול את השאלה בכיוון ההפוך, כמובן: מדוע מה שמותר ליעקב נאסר על יצחק בזמנו?) הפרשן רבינו עובדיה ספורנו מציע תשובה:

כי אם היו בניך יושבים פה היו מתחתנים בגויי הארץ ומתערבים עמהם. אבל במצרים לא יקרה זה, 'כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם'. ובכן יהיו לגוי נדול.

במילים אחרות, הואיל והמצרים אינם סובלים את העברים אין חשש לנישואי תערובת, מה שאינו נכון לגבי ארץ כנען. פרשן אחר, רבינו חזקיה בן מנוח, בפירושו "חזקוני", נותן טעם אחר לדברי הקדוש ברוך הוא ליעקב:

לפי שהיה יעקב מתיירא ואומר, 'עכשיו שאני יורד למצרים קרבו הימים שנאמר לזקני [לאברהם] גזירת שיעבוד ועינוי על זרעי בארץ לא להם'.

לפי חזקוני יעקב נזכר שה' כבר אמר לאברהם בברית בין הבתרים, "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". יעקב מבין שכעת, כשהוא יורד למצרים, מתחילה אותה תקופה נוראה של שיעבוד ועינוי. ולכן הוא נרתע ולכן הוא זקוק לעידודו של ה' ואישורו.

אבל אנחנו, מנקודת המבט שלנו, אנחנו יכולים לשאול שאלה יותר מעמיקה. אם מותר היה ליצחק להישאר בארץ ישראל מדוע היה הכרח בכלל שעם ישראל ירד למצרים, ישתעבד שם, יעבור שם עינויים נוראים וסבל רב עד שייגאל משם בימי משה רבינו? למי זה היה טוב ולְמָה זה היה טוב?

רבים וטובים ממני בטח ישיבו לשאלה זו תשובות רבות וטובות משלי. אבל אני מציע תשובה אפשרית אחת: בני ישראל במצרים למדו שיעור עקרוני חשוב ביותר. הם התחנכו שם בבית-הספר של הסבל. הם למדו כמה וכמה עקרונות חשובים. קודם כל, הם יורדים למצרים אל תוך ההוד וההדר של תקופת הזוהר של יוסף; והם יִראו לאחר מכם שהבטחון הזה בארץ הנכר איננו בטחון כלל: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף".

בגלות המחשבה ש-"זה לא יכול לקרות כאן" היא תמיד מחשבה עוורת שאינה רואה את הנולד. שנית, מי שהיה בגלות מעריך הרבה יותר את עצמאותו בארץ אבותיו: הוא יודע מה האלטרנטיבה! אבל, שלישית, התורה עצמה נותנת רק רמז אחד לשאלה זו: בארבעה מקומות שונים בתורה כתוב שעל עם ישראל להתייחס באהדה לאדם הזר "כי גרים הייתם בארץ מצרים". ובפירושו לספר שמות (פרק כב פסוק כ) רמב"ן מרחיק לכת ואומר:

ובפסוק האחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. כלומר, ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם, כמו שכתוב 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה'.

במצרים עם ישראל למד שבני ישראל רחמנים בני רחמנים - גם כלפי מי שאינו יהודי. שבת שלום.