[יום האיידס הבינלאומי שנת 2008 התקיים לפני כמה ימים. בשנת 1992 הקדשתי דבר תורה לאותו הנושא. לצערי, הוא עדיין תקף ולעניין.]

שבת שלום. לפני שנים-עשר ימים חל יום האיידס הבינלאומי. בדבר התורה שלי לפרשת ויצא התכוונתי להתייחס לנושא, אבל מחמת מחלתי לא הצלחתי לעשות כן. העניין חשוב בעיני עד כדי כך שברצוני להתייחס לו בדברי היום.

אנחנו, היהודים, מאמינים שתורתנו תורת חיים היא ושבה יש התייחסות לכל עניין - או במפורש, בתורה שבכתב, או מתוך עיון ולמידה, בתורה שבעל-פה. אם לא יחול מפנה דרמטי, כל המחוונים מורים על כך שעד סוף המאה הזו, בעוד שמונה שנים, ימותו ממחלת האיידס - רחמנא ליצלן - יותר בני אדם מאשר מתו בשתי מלחמות העולם שפקדו אותנו במאה הזו, חיילים ואזרחים כאחד. זאת מגיפה בעלת ממדים המגמדים את מגיפת הדבר של ימי הביניים. שהרי הדבר היה רק בערי אירופה, ואילו מגיפת האיידס פוקדת כל יבשת, כל מדינה, וכל תרבות בעולם כולו. עד היום, ברוך השם, המגיפה הזו לא עשתה לה רבות במדינת ישראל. שיישאר כך. אמן, כן יהי רצון. אבל, אין סומכין על הנס, וכיהודים נאמנים למסורת, דווקא לנו אסור להתעלם מהנושא, ולומר "לי זה לא יקרה". פשוט, זה לא נכון: זה יכול לקרות לכל אחד ואחד - שמישהו שהוא מכיר, כאן בארץ או בחוץ-לארץ, יילקה במחלה הנוראה הזו. איך מגיבים?

הרי לא כמחלת השפעת מחלת האיידס! כשמישהו חולה שפעת אנחנו מפגינים שפע של רצון טוב ואיחולים להחלמה מהירה; לא עולה בדעתנו לחשוב שמחלה זו הפוקדת את האדם הינה עונש מן השמים. מסכן, נדבק בנגיף או בחיידק, ויסבול עד שייפטר ממנו. חבל, לא מגיע לו. לא כן במחלת האיידס, שגם היא באה מנגיף. אנחנו נרתעים, מתביישים, חושדים ונבהלים. ועולות בדעתנו כל מיני מחשבות כלפי החולה הזה, ואם נאמר "חבל, לא מגיע לו", שמא דוברי שקר אנחנו.

מחלת האיידס היא מחלה שמעמידה אותנו, כיהודים מאמינים, בפני שאלות תיאולוגיות חדות. מה צריכה להיות דעתנו בנדון?

אי אפשר להתעלם מהאטיולוגיה של המחלה: האיידס היא מחלה "מינית" שהרי הדרך הנפוצה ביותר להידבק בה הינה בקיום יחסי אישות עם מי שכבר נדבק או עם מי שכבר נושא בגופו את הנגיף הקטלני. המסר המרכזי בקשר עם כל זה כבר נאמר מסיני לפני אלפי שנים. את המסר הזה אנחנו קוראים מן התורה מדי שנה ביום הכיפורים במנחה: חיוב הקדושה של התא המשפחתי ושלילה מוחלטת וחד משמעית של סטיות מכל סוג שהוא מן הנורמה הזו.

אנו חיים בעידן שבו אין אוהבים לשמוע על ציווים ואיסורים בתחום המוסר. היום מדברים במונחים של "התורה ממליצה" או "התורה אינה רואה בעין יפה". אבל, חברים, הבה נאמר דבר דבור על אופניו: במובן הרחב של המושג הקדוש הזה, התורה אוסרת במפורש כל מיני מעשים שהיום נחשבים כדברים שבגדר הנורמה. התורה אוסרת ניאוף, וקיום יחסי אישות של בעל או רעיה מחוץ לברית הנישואין. התורה אוסרת בעילת פנויה ללא חופה וקידושין. התורה אוסרת משכב זכור בין שני גברים. ולמה לי להמשיך כשהדברים האלה הם בגדר מושכל ראשון לכל יהודיה ולכל יהודי.

חובתנו לפעול למען חיזוקם של הערכים האלה, ולא להתייחס בסלחנות כשאנחנו רואים אותם נדרסים ונרמסים בריש כל חוצות. אבל, אין דעתנו זו - שהתורה דורשת קידושם של חיי האישות של כל יהודי - מתירה לנו להסיק את המסקנה שמי שלוקה בנגיף האיידס הינו נענש על הפקרותו. וזאת משתי סיבות. האחת בנאלית: לא כל מי שנדבק באיידס הוא בגדר מופקר או סוטה: יש שאיתרע מזלם וקיבלו מנת דם נגוע או ביקרו אצל רופא שיניים לא זהיר, וכיוצא באלו. אבל, אפילו אם ברור לנו מעל כל צל של ספק שהסובל ניהל חיי הפקרות מינית, עדיין אין לנו בסיס למחשבה שכעת הוא נענש על מעשיו. מי מאתנו יישבע ששמע מאחורי הפרגוד את דבר ה', קול דממה דקה אומר שהאיידס הינו עונש מן השמיים? אין בשר ודם יודע דעת עליון, ומי שמתיימר לטעון אחרת הינו גס רוח כלפי מעלה! שמעתי ברדיו ובטלוויזיה - דווקא מרבנים ומבני-אדם דתיים - טענות כאלה. מי הסמיך אותם להכריז על עונש מאת הקדוש ברוך הוא? חוצפה! הנביא כבר אמר:

אבל יש דבר שאנחנו כן יכולים לומר. ברור שיש קשר סיבתי בין המחלה הזו לבין צורת חיים מסויימת. אם אין מחלת האיידס עונש על הפקרות בחברה שלנו, בהחלט היא תוצאה מכך! אם אין התסמונת הזו עונש על אי-קיום צו התורה על קדושת חיי המשפחה, היא בהחלט תוצאה מכך! ויש הבדל גדול מאוד בין עונש ותוצאה. אנחנו יכולים להזהיר את הילד לא לשחק באש, ואנחנו יכולים להסביר לו לאחר מעשה שכוויותיו הן תוצאה של אי-הקשבה לאזהרותינו; אבל אין אנו יכולים לומר לו שסבלו הוא עונש, שהרי אנחנו יודעים שלא כן הדבר. וכמובן, אנחנו מטפלים בו ומנחמים אותו ועושים כל מה שביכולתנו להקל על סבלו. הוא טעה בזה שלא שמע לאזהרותינו, והוא יודע שהוא סובל בגלל זה. די לנו בכך. כך גם בקשר עם האיידס. המסר שלנו צריך להיות שהאיידס הוא תוצאה של הפרת הצו האלהי: על עונשים ידבר רק המעניש בכבודו ובעצמו. אין דעה זו מונעת מאתנו מלקיים את חובתנו כלפי הסובל - לטפל בו ולנחם אותו ולעשות כל מה שביכולתנו להקל על סבלו. הוא טעה בזה שלא נזהר באזהרות התורה, והוא יודע מדוע הוא סובל. די לנו בכך, שהרי בני ישראל רחמנים בני רחמנים.

כבר אמרתי שהתורה אוסרת קיום יחסי אישות של בעל או רעיה מחוץ לברית הנישואין, בעילת פנויה ללא חופה וקידושין ומשכב זכור בין שני גברים. ואנו יודעים שדווקא זילזולו בתחומים אלה מעמיד את המזלזל בדרגת סיכון גבוהה מאוד. האם מותר לנו להמליץ לו על אמצעים למין בטוח? שמעתי הרבה דברים מתחסדים בעניין הזה, במיוחד מחובשי כיפות. כשוועדת החינוך של הכנסת קיימה דיון האם להעמיד קונדומטים בבתי-הספר התיכוניים היו שריקות של "געוואלט" מכל עבר. איזה מין דתיות זו? בני עמך עוברים על התורה תוך כדי סיכון שיכול לגרום למותם הטראגי, מוות מלא-סבל וכאב; וקונדום אחד בזמן ובמקום הנכון יכול להציל חיי אדם, ולמנוע סבל מעצמו, ממי שהוא בא במגע אתו, ומקרוביו ואוהביו. והרי במשנה סנהדרין כבר נאמר:

נכון שהצורך בעצות למין בטוח הוא סמפטום של המחלה החברתית, אבל כעת מגיפה נוראה מרימה ראש בעולם והורגת מכת הרג ואובדן: אין זו השעה להיות יפי- נפש. זאת השעה להציל חיי אדם, ובד-בבד לחנך את החברה להתייחסות אחרת לקדושת חיי המשפחה.

יהי רצון שנאזר כולנו אומץ להביא את תרופת ערכי התורה למחלת האיידס בטווח רחוק, ושנתמלא חמלה ורחמים לטפל בנפגעים ממנה בטווח קצר. אמן כן יהי רצון.