Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה בשבת פרשת וישב ה'תשנ"ד, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. חכמינו זכרונם לברכה היו רגילים לומר "שבעים פנים לתורה", והכוונה שלהם לכך שכמעט לכל פסוק שבתורה ניתן להביא פירושים מפירושים שונים, ושהפירושים האלה הם בעצם חלק ממהותה של תורה. יתרה מזו: היה רב אחד בבית המדרש שלנו בניו יורק שהיה אומר לתלמידיו שניתן למדוד את החשיבות של כתוב במקרא או של סוגיא בתורה שבעל-פה בכמות הפרשנות שהמקור הוליד. לעומת זה ובניגוד לזה, לפעמים תלמידים שלי שואלים שאלה הפוכה: הם לא רוצים לדעת מה אמרו על פסוק מסויים תלי-תילים של מפרשים, אלא למה בעצם התכוון הכתוב עצמו. במונחים של חז"ל, הם רוצים לדעת לא מה הדרש, אלא מה הפשט - המובן הפשוט של הכתוב. אני, כמובן, מכוון אותם למבוקשם; אך לפעמים אני עושה זאת בלב כבד מאוד, שהרי מי ערב לי (או למישהו אחר) שמה שאמרתי להם הוא דווקא כוונתו הראשונית של הכתוב? במובן מסויים אין פשט לתורה, שהרי כשאני אומר שהפשט של הכתוב הוא כך-וכך, אני בעצם כבר נותן לו פרשנות!

לדעתי, העניין הולך ומסתבך גם בגלל אופיה של התורה. לדעתי, המסר הישיר של התורה, על-פי-רוב, אינו נמסר ברובד העליון, שהוא רק סיפור פשוט; לדעתי, המסר הראשוני של הכתוב נמסר ברובד סמוי, בזרימה שמתחת לפני הכתוב הפשוט כביכול. וכמובן, חז"ל יאמרו שמתחת לרובד הסמוי הזה יש עוד ועוד רבדים של מסרים סמויים המחכים לדרשן החכם שיבוא וידלה אותם. שבעים פנים לתורה.

כל המבוא הזה בא בגלל פרשת השבוע שלנו. לכאורה, רצף סיפורי-כרונולוגי המתמקד בעיקר בקורות חייו של יוסף בן רחל ויעקב. מי שקורא את הסיפורים האלה קריאה פשטנית, נשאר עם המון שאלות נוקבות, ולפעמים עם ביקורת על המוסר התורני. אין הפגם בתורה, כמובן, אלא בפשטנות של הקריאה. אחת מהנחות היסוד, לדעתי, של התורה היא שהקורא קורא במחשבה מעמיקה ובקפדנות, ולא כקורא בעיתון, למשל. כדי להדגים את טענתי, אני מבקש להתייחס לפן אחד בלבד של המסר הסמוי והרציף של התורה בעניין אחד: תורת הגמול של המקרא.

תורת הגמול של התורה, בצורתה הפשוטה ביותר, היא גמול של מידה כנגד מידה: המידה הרעה שמָדַדְתָּ לאחרים, היא-היא המידה שתִּימָדֵד גם לך. אבל אין התורה מכריזה בחצוצרות ובקול שופר "הנה, שימו-נא לב לעונש הזה שבא על העבירה ההיא". לא כך היא דרכה של תורה, אלא (כפי שכבר אמרתי) על הקורא להעמיק בקריאתו עד לרובד השני של הסיפור.

הרובד העליון של סיפור יוסף מציג בפנינו צדיק מעונה; במחיצתם של חכמי הקבלה יוסף אף מוכר כיוסף הצדיק. ראשית סיפורו של יוסף מספר על רצף של שנאות והתנכלויות כלפיו. המעשה הראשון המיוחס ליוסף בפרשת חייו הוא שהוא דיווח לאביו על כל מעשה רע של האחים. הכתוב אומר, "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם". סתם ולא פירש. האם המעשה מעשה טוב או שמא המעשה הוא מעשה רע? אין הכתוב אומר ולא כלום, ולכן הקורא באופן פשטני יחשוב שאין לתורה דעה לכאן או לכאן במעשהו זה של יוסף.

הבה נרד רובד אחד, לרובד של השוואת כתובים זה לזה, כדי לעמוד על ענישה של "מידה כנגד מידה". בפרק ל"ז התורה רק מדווחת בקצרה "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם"; אולם בפרק ל"ט הכתוב מספר סיפור מפורט מאוד על עונשו של יוסף. יוסף הוציא דיבה על אחיו, ואשת פוטיפר מוציאה דיבה על יוסף - מידה כנגד מידה! יוסף ביקש להדיח את אביו כנגד בניו, ואשת פוטיפר מבקשת להדיח את בעלה כנגד יוסף. כאמור, אין התורה מצביעה במפורש על הקשר בין שתי האפיזודות בחייו של יוסף, אלא שהיא מצפה מהקורא לקרוא בעיון.

הבה נביא עוד דוגמה. בפרק ל"ז מסופר איך שהאחים, אחרי שהצליחו למכור את יוסף לעבדות מחוץ לגבולות הארץ, ניגשים לפתרון הבעיה איך למכור סיפור לאביהם. כתוב: "וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם". הכתונת המגועלת בדם הביאו ליעקב והזמינו אותו להסיק מסקנה מוטעית; יעקב נופל בפח שטמנו לו ואכן הוא מסיק מסקנה מוטעית, וצועק: "כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ!" לכאורה, סיפור פשטני ומעורר תמיהה. אין מילה אחת של ביקורת, אין התורה מגלה את דעתה במעשה. אבל הקורא המעמיק יזכור סיטואציה אחרת שבה שיחק שעיר-עזים תפקיד. כשיעקב עצמו רצה להערים על אביו יצחק ולקבל את ברכתו במקום עשיו, הוא כיסה את זרועותיו החלקות בגדי-עזים. כעת המסר של התורה מתברר: יש כאן ענישה מידה כנגד מידה. יעקב הטעה את אביו באמצעות עז, כך גם בניו שלו מטעים אותו באמצעות עז. יעקב גרם ליצחק להסיק מסקנה מוטעית; בניו של יעקב גורמים לאביהם להסיק מסקנה מוטעית. שם, בפרשת תולדות, התורה לא הביעה שום דיעה על התנהגותו של יעקב; כאן, בפרשת וישב, היא מביעה את דעתה על התנהגותו שם, בפרשת תולדות.

כשם שאין דרכה של התורה להעמיד את הנפשות הפועלות בביקורת ישירה, כך גם איננה מבליטה את צדיקותן באופן ישיר. כמו בחיים, כל הדמויות בני-אדם הן, ובכל אחד ואחד יש מן הטוב ויש מן הרע. יוסף כל-כך שלילי בהתנהגותו המפורשת, שקשה לראות את הצד הטוב שבו. שוב, הכתוב דורש מהקורא להעמיק בקריאתו.

בפרק ל"ח מובא סיפור מחייו הפרטיים של יהודה, אחיו של יוסף. יהודה הוא האחד שהציע את עיסקת המכירה עם הישמעאלים. כעת אנחנו רואים אותו מתפקד כאבי משפחתו. שניים מבניו מתים בתנאים מוזרים. (הקורא הזהיר ישים לב לכך שגם כאן יש ענישה: הוא גנב מאביו בן אחד; דין הגנב הוא תשלומי כפל, והשופט העליון לוקח ממנו שני בנים.) אבל עיקר הסיפור מתמקד ביחסים שבין יהודה לבין תמר כלתו. תמר מסדרת את העניינים כך שיהודה מקיים איתה יחסי מין כשהוא חושב שהיא זונה. אין התורה מביאה כאן שום ביקורת, אפילו ברמז. אבל בפרק הבא, פרק ל"ט, יוסף מוצא את עצמו בסיטואציה דומה מאוד: אשת פוטיפר מסדרת את העניינים כך שהוא יכול לקיים איתה יחסי מין אם ירצה. והקורא הזהיר מיד ישים לב שיוסף איננו יהודה: יהודה התפתה ללא מחשבה שנייה; ואילו יוסף מסרב בכל תוקף ונימוקו הוא נימוק מוסרי. יוסף באמת שונה מאחיו!

יכולתי להמשיך ולתת דוגמאות לרוב לדרכה זו של התורה, אך נדמה לי שדי במה שהבאתי כדי להדגים את השיטה. מי שקורא את סיפורי התורה ללא מחשבה מעמיקה, מפספס את המסר האמיתי של הכתוב. תקוותי שהצלחתי היום לפתוח דלת בשביל הקהל בשעת קריאת התורה, ולעודד את השומעים לעשות השוואות בין כתוב לכתוב, בין פרשה לפרשה, ולא להסתפק בקריאה סבילה בלבד.

שבעים פנים לתורה. שבת שלום.