Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה בשבת פרשת וישב ה'תשנ"ג, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. כמדומני, כל בר-בי-רב יודע שאחרי תורה שבכתב, המקורות הראשוניים במעלה בתורה שבעל-פה הם המשנה והתלמודים - התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. ואני שואל: לאן במקורות ראשוניים אלה פונה אדם אם ברצונו ללמוד את הדינים השייכים לחג החנוכה? - שהרי הערב, עם צאת השבת, אנחנו נדליק נר ראשון של חנוכה.

המקור הראשון בחשיבות, המשנה, היא בעצם הבסיס והיסוד, וכל המבנה העצום של התלמוד - ואם כן ליהדות כולה. המשנה היא קובץ של תורה שבעל-פה שנערך על-ידי רבי יהודה הנשיא, מי שמכונה במקורות בכינוי החיבה "רבי", בלי ציון שמו הפרטי, כאילו שהוא-הוא הרבי מעל כולם. רבי היה נשיא הסנהדרין בארץ ישראל לקראת סוף המאה השנייה ובתחילת המאה השלישית, והוא מת בשנת 217, בטבריה.

רבי היה גדול באמת: עשיר מופלג - מולטי-מיליונר במונחים שלנו היום - ידיד אישי של שני קיסרים רומיים, וסמכות בלתי מעורערת בין חכמי דורו. מנהיג אמיתי בכל המובנים. הוא גם היה יוצא דופן מבחינה תרבותית. בארמונו, רבי התיר לדבר בשתי שפות בלבד - בעברית או ביוונית. כל בני משפחתו וכל בני ביתו - עד לחדרניות והטבחיות - היו צריכים לדבר באופן שוטף בשתי השפות האלה, ולא התיר שיחה בין בני-הבית בכל שפה אחרת. יש סיפורים על חכמי דורו שהיו ניגשים בסתר לשאול את הטבחיות שבבית רבי את הפירוש של מילה בעברית שלא הבינו, שהרי הם, החכמים, היו רגילים לדבר רק בשפה הארמית של ארץ-ישראל.

עד לזמנו של רבי, היתה אקסיומה בלימודי התורה:

דבר בכתיב אי אתה רשאי לאומרו בעל-פה, ודבר בעל-פה אי אתה רשאי לאומרו בכתב.

כך, במשך מאות דורות שמרו על ההבדל הבסיסי בין שני המקורות שלנו, והיה אסור להעלות את החומר של התורה שבעל-פה על הכתב, ותורה זו היתה באמת תורה שבעל-פה, ללא כל אפשרות לכתוב אותה.

כשכמות ההלכות היתה מעטה לא היה קושי רב לחכמים שבכל דור ודור ללמוד את התורה שבעל-פה כשהיא צמודה לפסוקים של תורה שבכתב, ולשננה "בעל-פה". אבל בדורות שלפני תקופתו של רבי תורה שבעל-פה התבפתחה והתנפחה פי מאות מונים, עד שבימיו כמות החומר ללמוד בעל-פה היתה כה גדולה שרק בני-אדם בעלי כושר זכרון יוצא מגדר הרגיל היו מסוגלים ללמוד את כל החומר.

רבי הבין שכל המפעל האדיר של היהדות עמדה בפני סכנת קריסה והתמוטטות. ולכן, נגד דעותיהם של השמרנים שבדורו (ובראשם רבי פנחס בן-יאיר) ונגד כל כובד המשקל של מסורת בת מאות שנים, בהחלטה נועזת ומהפכנית, רבי החליט להעלות על הכתב את התורה שבעל-פה, ולשבור את האיסור נגד כתיבתה. התוצאה היתה המשנה - משנתו של רבי יהודה הנשיא.

כמובן, רבי לא העלה את כל ההלכות שהגיעו לידיו, אלא רק את אלה שלפי מיטב שיפוטו היו מבוססות ושיקפו את דעת הרוב. את אלה הוא סידר במבנה הגיוני. את כל החומר הוא חילק לשישה סדרים. כל סדר הוא ייחד לנושא אחד ביהדות: סדר אחד, למשל, היה מיוחד למועדי ישראל והחגים; סדר אחר לדיני המשפחה; וכך הלאה. כל סדר הוא חילק למסכתות. בסדר מועד, למשל, יש מסכת שבת, מסכת ראש השנה וכו'. כל מסכת מחולקת לפרקים וכל פרק להלכות קטנות - משניות.

כעת נוכל לחזור לתחילת דברי היום: הערב, אחרי צאת השבת, נדליק נר ראשון של חנוכה. אחרי תורה שבכתב, המקורות הראשוניים שלנו בתורה שבעל-פה הם המשנה והתלמודים. לאן במקורות ראשוניים אלה פונה אדם אם ברצונו ללמוד את הדינים השייכים לחג החנוכה? כך שאלתי. וכאן נגלה הפתעה עצומה ומביכה. במשנה יש מסכת לדיני שבת, לדיני כיפור, לדיני ראש השנה, פסח, פורים - אפילו לתענית בגלל עצירת גשמים! אבל אין זכר אפילו להלכה מסכנה אחת של חנוכה! חג החנוכה אומנם מוזכר במשנה, אבל רק דרך אגב, ואין בכל המשנה איזכור הלכתי לחג זה בכלל. המשנה השמיטה את החג הזה מלוח השנה היהודי.

בתלמוד הבבלי, במסכת שבת, בדיון על דיני הדלקת נרות שבת, מזכירים את הדומה והשונה בין הדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה. והתלמוד שואל את השאלה המוזרה ביותר: "מאי חנוכה?" מה זה חנוכה? עד כדי כך כמעט והצליח רבי לדחות את חג החנוכה מהתודעה היהודית. ואנחנו צריכים לשאול -מדוע? מדוע רבי לא רצה להכיר בחנוכה?

תשובה אחת שהועלתה קשורה עם הדמויות המשחקות תפקידים. הגיבורים של סיפור חג החנוכה הם, כמובן, בני בית חשמונאי: מתתיהו וחמשת בניו, שבראשם בחשיבות יהודה - הלא הוא יהודה המכבי. בני משפחת החשמונאים היו כולם כוהנים, צאצאים של אהרון הכוהן הגדול הראשון. ואמנם, אחרי מותו של יהודה, אחיו יונתן (ואחריו אח אחר, שמעון) התמנו לכהונה הגדולה בירושלים המשוחררת. אחרי שמעון שימשו כהנים גדולים בנו, נכדיו וניניו - עד לעלייתו לשלטון של הורדוס ודעיכת בית חשמונאי.

אבל בני בית חשמונאי שימשו לא רק כוהנים גדולים אלא גם מנהיגים מדיניים - בעת ובעונה אחת. בנו של ממתיהו, שמעון, קרא לעצמו )בהיסוס מה( "נשיא"; בנו של שמעון, יוחנן, קרא לעצמו "מלך" ללא היסוס - וכך כל השליטים מבית חשמונאי שבאו אחריו.

ומה עם רבי, שחי יותר משלוש מאות שנה אחרי מלחמת בני חשמונאי ביוונים? רבי היה צאצא מבית הילל. כמאתיים שנה לפני רבי, הילל עלה לארץ ישראל מהגלות הגדולה והמשגשגת שבבבל. הילל היה חוטר שיצא מגזע חשוב: בבבל כל המנהיגים היו מצאצאי בית המלוכה ביהודה, שם היו צאצאי דויד המלך. אם כן, הילל היה מצאצאי דויד המלך, ואם כן רבי יהודה הנשיא היה מצאצאי דויד המלך. אולי חשב רבי שזאת היתה עבירה בידם של בני בית חשמונאי לא להסתפק בכתר הכהונה, אלא גם לטעון לכתר מלכות ולשים אותו על ראשם ללא היתר: שהרי הלכה פסוקה היא שלעם ישראל יש מלכים רק מבני בניו של דויד המלך - עד לבואו של המלך המשיח, במהרה בימינו אמן.

קשה לי לחשוב שאדם בעל שיעור קומתו של רבי היה משמיט חג מהלוח העברי רק בגלל קנאה שושלתית. מה גם שכל זה קרה כמה מאות שנים קודם לכן, וחזר גלגל בעולם, וכעת המנהיגות חזרה לבית דוד - ולרבי עצמו! לעניות דעתי, זה פשוט לא ייתכן.

לי נדמה שהתנגדותו של רבי לחג החנוכה היתה בשאלה איך להתייחס לנס החנוכה. האם בודקים את נצחון המכבים בלבד - שאם כן ברור שיש מה לחגוג. או שמא גם צריכים לבדוק מה קרה לאחר מכן. לדעתו של רבי, בני בית חשמונאי עצמם קלקלו בישועה שהם עשו. הם נלחמו למען זכותו של עם ישראל לחיות חיי יהודים בארץ ישראל; הם נלחמו נגד השמד, נגד ההתיוונות, ובעד תורת ישראל. אחרי הנצחון הגדול )שלדעתו של רבי הוא נס החנוכה(, מלכי שושלת בית חשמונאי היו יותר יוונים מהיוונים עצמם, סרו מהר מתורת ישראל, והפגינו את כל התכונות הגרועות ביותר של התרבות המערבית המתפתחת, בלי להפגין אפילו אחת ממעלותיה. בשביל רבי, נס החנוכה היה לנס שהחמיץ.

אם כך היתה דעתו, מה חשבו אמוראי בבבל, שכנראה הודות להם שרד חג החנוכה? מעניין שבתלמוד הבבלי, אחרי ששואלים את השאלה "מאי חנוכה?" מביאים את הסיפור על נס פך השמן - שזה כמעט המקור האחד והיחיד לסיפור זה. לי נדמה שיש כאן נסיון להסיט את הנס מהמישור האנושי אל המישור האלוהי. בשביל אמוראי בבל הנס לא היה בנצחונם של בני אדם, אלא בהתערבות האלוהית שאפשרה את הנצחון. הנצחון האנושי החמיץ, דעך וחלף מן העולם עם חלוף הדורות. מה שנשאר הוא הזכרון, שדולק כמו נר, שפעם בני אדם השתכנעו שאלוהי ישראל התערב בדברי ימי עם ישראל, והתערבות זו התבטאה בכך:

מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ

- כפי שאנו אומרים בחנוכה שלוש פעמים ביום בתוספת לתפילת העמידה.

ברור שלמחלוקת זו בין המשנה לבין התלמוד לגבי חנוכה, יש מסרים גם בשביל ימינו אנו. האם בשבילנו רק ההישג האנושי הוא ראוי לציון ומהווה נס? או שמא עלינו לציין את ידו של הקדוש ברוך הוא נטויה על הישגיהם הדלים של בני אדם והופכת אותם לנצחונות מזהירים? ודי לחכימא ברמיזא.

האם צדק רבי? האם צדקו חכמי התלמוד? אני עם בני בבל ששימרו לנו את החג הנפלא הזה. ואת? ואתה? חישבו-נא על כך. שבת שלום - וחג חנוכה שמח לכולם!