Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל
והתנועה המסורתית


דברי תורה מלוקטים

Green Line

דבר תורה על פרשת ואתחנן, ה'תשס"א, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. שאלה שחוזרת על עצמה במשך הדורות אצל הוגי הדעות של עמנו היא השאלה מהי הגישה הריגשית הנאותה שעלינו לטפח כלפי האלהים? בימינו אנו, כמו בימים עברו, בני אדם בעלי רגישות דתית מתחלקים לשני מחנות כלליים. יש כאלה הטוענים שעלינו להתמלא יראת כבוד ורעדה מפני ה', ויש כאלה המעדיפים להדגיש את הצורך לאהוב את האלהים.

לשני האופנים האלה של עבודת ה' - עבודה מיראה ועבודה מאהבה - יש הסטוריה ארוכה ומכובדת בדברי ימי היהדות. גם יראת שמיים וגם אהבת ה' מוזכרות היטב הן במקורותינו והן בִכתבים מודרניים יותר. רוב היהודים מחזיקים בשני האופנים, אבל יש גם יחידים וגם קהילות שמדגישים אחת מהגישות על השניה. התוצאה הטבעית של הדגשת-יתר של יראת שמיים היא הציפייה שהיחס בין אדם למקום הוא יחס חד סתרי: האלהים מצווה והעם מציית. לפי גישה זו ההלכה ניתנת בקושי לשינוי, כי בני-אדם - כולל הפוסקים הדגולים ביותר - מרגישים את עצמם חסרי יכולת וחסרי חשיבות מול עוצמת הציווי האלהי. על כן, לפי גישה זו, הצורה הנשגבת ביותר של תגובה אנושית היא ציות מוחלט וללא פשרות: מה שהיה הוא שיהיה בעולם ההלכה עד סוף כל הדורות.

אומנם כן, יראת שמיים חשובה מאוד כערך משני, כי היא מונעת הפיכת האלהים למעין חותמת-גומי שמאשרת ללא היסוס את העדפותינו העכשויות ואת חסרונותינו הבולטים ביותר. אך יש עדות ארוכת-תווך לערך הרב שנובע ממתן עדיפות לאהבת ה'.

פרשת השבוע מדגישה את הערך של אהבת ה' כָאופן הראשוני של חסידות יהודית. כשהוא עומד לפני שבטי ישראל הנאספים משה רבנו מזכיר להם אותו רגע מרגש כשעמדו לרגלי הר סיני כשהקב"ה נתן לנו את התורה - וקראנו היום את עשרת הדיברות. והוא ממשיך עם מה שמוכנה אצלנו היום "שמע ישראל", כשהוא מזכיר לנו את אחדות ה' וחובתנו להקדיש את עצמנו לעבודתו הבלעדית. ומיד לאחר מכן משה ממשיך את הוראותיו ואומר לעם

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.

עבור משה רבנו המרכיב החשוב ביותר של עבודת הבורא היא אהבת ה'.

בפירושו על התורה רש"י מחזק את הקביעה הזו. הוא מסביר שמה שמשה התכוון לומר הוא כך:

ואהבת - עשה דבריו מאהבה. אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו.

במילים אחרות: הפגם הגדול ביותר של "עושה מיראה" הוא שכשהוא מרגיש שהנטל כבד עליו הוא "מניחו והולך לו". רש"י, שמכיר היטב את טבעו של הלב האנושי, יודע שהיראה יכולה להניע התנהגות רק בזמן שכוח הכפייה קיים. ברגע שמקור היראה מאבד את כוחו הכופה - נפסקת העבודה. כמו כן, אלה העובדים את ה' מיראה ממשיכים בדרכם זו רק כל זמן שזה "עובד" בשבילם. הם רואים את עבודת הבורא כמעין תעודת ביטוח נגד פורענות העלולה לבוא עליהם. מהרגע שפורענות וסבל אכן פוקדים אותם הדחף המניע את עבודת הבורא נפסק ברגשי אכזבה ותיסכול.

אולי זאת הסיבה שרמב"ם עמד על כך שעבודה מיראה איננה הנורמה שנקבעה על ידי נביאינו וחכמינו. הוא אומר שבמצב הטוב ביותר עבודה מיראה היא כלי חינוכי שימושי "עד שדעתם תגדל ויעבדו אותו מאהבה".

מה שהיה נכון בימי רש"י ורמב"ם נכון גם היום וביתר שאת. המודרניות, עם הדגשתה של ערכו המופלג של האדם הבודד, על יכולתו של המין האנושי להתקדם, העבירה אותנו הלאה מיראת שמים ככלי שימושי מועיל לחינוך דתי. יהודים שרוצים להיות מודרניים וגם להתקרב על הקב"ה יעשו זאת מאהבת ה'. מה שחשוב ביותר, אם כן, הוא הפתיחות להכיר באותה אהבה. תוך כדי הכרת היופי של הטבע שמסובב אותנו נוכל להרגיש את אהבת ה' כבורא עולם.

ממורשת היהדות נוכל לאמץ אהבת ה' כחונן הדעת. תוך כדי קיום מצוות נוכל "לתקן עולם במלכות שדי". ותוך כדי התעסקות בגמילות חסדים - בטיפול מסור ואוהב באהובינו - נוכל להכיר את האלהים כגומל חסדים טובים. שבת שלום.

Green Line