שבת שלום. שאלה שחוזרת על עצמה במשך הדורות אצל הוגי הדעות של עמנו היא השאלה מהי הגישה הריגשית הנאותה שעלינו לטפח כלפי האלהים? בימינו אנו, כמו בימים עברו, בני אדם בעלי רגישות דתית מתחלקים לשני מחנות כלליים. יש כאלה הטוענים שעלינו להתמלא יראת כבוד ורעדה מפני ה', ויש כאלה המעדיפים להדגיש את הצורך לאהוב את האלהים.
לשני האופנים האלה של עבודת ה' - עבודה מיראה ועבודה מאהבה - יש הסטוריה ארוכה ומכובדת בדברי ימי היהדות. גם יראת שמיים וגם אהבת ה' מוזכרות היטב הן במקורותינו והן בִכתבים מודרניים יותר. רוב היהודים מחזיקים בשני האופנים, אבל יש גם יחידים וגם קהילות שמדגישים אחת מהגישות על השניה. התוצאה הטבעית של הדגשת-יתר של יראת שמיים היא הציפייה שהיחס בין אדם למקום הוא יחס חד סתרי: האלהים מצווה והעם מציית. לפי גישה זו ההלכה ניתנת בקושי לשינוי, כי בני-אדם - כולל הפוסקים הדגולים ביותר - מרגישים את עצמם חסרי יכולת וחסרי חשיבות מול עוצמת הציווי האלהי. על כן, לפי גישה זו, הצורה הנשגבת ביותר של תגובה אנושית היא ציות מוחלט וללא פשרות: מה שהיה הוא שיהיה בעולם ההלכה עד סוף כל הדורות.
אומנם כן, יראת שמיים חשובה מאוד כערך משני, כי היא מונעת הפיכת האלהים למעין חותמת-גומי שמאשרת ללא היסוס את העדפותינו העכשויות ואת חסרונותינו הבולטים ביותר. אך יש עדות ארוכת-תווך לערך הרב שנובע ממתן עדיפות לאהבת ה'.
פרשת השבוע מדגישה את הערך של אהבת ה' כָאופן הראשוני של חסידות יהודית. כשהוא עומד לפני שבטי ישראל הנאספים משה רבנו מזכיר להם אותו רגע מרגש כשעמדו לרגלי הר סיני כשהקב"ה נתן לנו את התורה - וקראנו היום את עשרת הדיברות. והוא ממשיך עם מה שמוכנה אצלנו היום "שמע ישראל", כשהוא מזכיר לנו את אחדות ה' וחובתנו להקדיש את עצמנו לעבודתו הבלעדית. ומיד לאחר מכן משה ממשיך את הוראותיו ואומר לעם
