Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל
והתנועה המסורתית


דברי תורה מלוקטים

Green Line

דבר תורה על פרשת ואתחנן, ה'תשנ"ה, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. היום קראנו את עשרת הדברות, שלכל הדעות הם הביטוי הבסיסי ביותר של דרישות האל לפי התפיסה היהודית. לכאורה, עשר דרישות שאינן דורשות מאמץ גדול מדי מהאדם המקיים; ואולי בימים עברו באמת כך היה, אך לדעתי, לאדם המודרני, קיום עשרת הדברות דורש מאמץ גדול מאוד, ורבים נכשלים אפילו בדרישה בסיסית זו. הדיבר הראשון, "אנכי ה', אלהיך" מחייב אמונה בקיומו של האל - ולא כל בר דעת מודרני מצליח בכך בקלות. הדיבר השני, "לא יהיו לך אלהים אחרים על פני", קשה בעידן שמעמידים השכם והערב אלילי סרק - של בשר ודם ושל ערכים מוטעים - ובעידן שכמעט ואין לך אדם שפוי בדעתו שאינו סוגד לעגל הזהב. הדיבר השלישי, "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", הוא דיבר שאדם עובר עליו מבלי משים בתקופה שבה הקללה היתה למטבע עובר לסוחר. על הקושי בשביל היהודי בן-זמננו לקיים את הדיבר הדורש "שמור את יום השבת לקדשו" אני עובר בשתיקה, ונדמה לי שאין צורך להרחיב את הדיבור לגבי דברות כמו לא תרצח, לא תגנוב, ולא תחמוד. מסתבר שהדרישות הבסיסיות האלה קשות בשבילנו כמעט עד לנקודת שבירה.

אבל, לדעתי הדיבר הקשה מכולם בעידן שלנו הוא הדיבר "כבד את אביך ואת אמך". לפני זמן לא רב שמעתי מפיו של רב אחד חלוקה של מצוות לפי קבוצות. הוא ביקש להטעים שיש מצוות החלות על כל האנושות, יש שחלות על כל עם ישראל, יש שחלות רק על כוהנים או על לויים, יש שחלות על נשים בלבד, יש שחלות על גברים בלבד, ויש - הוא אמר - מצוה שחלה רק על ילדים: "כבד את אביך ואת אמך". זאת טעות נפוצה. אם הייתי מקבל אגורה אחת עבור כל הורה יהודי מאז מתן תורה ועד היום שביקש ללמד את בנו או את בתו הקטנים שמצווה זו חלה עליהם במיוחד - הייתי כבר האדם העשיר ביותר בכל ההסטוריה. ולא היא! שהרי מושכל ראשון בהלכה שאין חיוב קטנים במצוות! עד גיל בר-מצווה או בת-מצווה שום ילד אינו חייב, ומלמדים אותו לקיים את המצוות לשם חינוך. הדיבר "כבד את אביך ואת אמך" מכוון למבוגרים - לי, לְךָ, ולָךְ. בימים עברו, כשרוב בני האדם לא חיו עד לגיל מופלג, לא היה קשה במיוחד בשביל הבן או הבת להמשיך ולכבד את ההורים כל עוד הם היו בחיים. אבל היום, כשהיכולת המדעית-רפואית של חברתנו מאריכה את תוחלת החיים לעשר, עשרים או אפילו שלושים שנה אחרי גיל הפרישה, יש סכנה גדולה מאוד שהבנים יתחילו לראות במצווה זו לא ברכה אלא מעמסה - וזה יגרום לרגשי אשמה ואת סופו של הדבר מי ישורנו?

מה פירוש הדרישה "כבד את אביך ואת אמך"? לדעתי, יש כאן אי-הבנה בגלל השינויים שחלו מני אז במשמעות של מילים. ידוע לכל בר-בי-רב שאין בתורה חזרות ללא צורך, ובכל חזרה לכאורה יש חידוש, ולא חיזוק סתמי של רעיון שכבר קיבל ביטוי. בפרשת קדושים, בחומש ויקרא, כבר שמענו את המצווה "אִישׁ אָבִיו וְאִמּוֹ תִּרָאוּ". ובכן, במה שונה "כיבוד" הורים מ-"יראת" הורים? מדרש, המובא בשני התלמודים, גם שואל את השאלה הזו וגם נותן תשובה.

איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא - לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו. כיבוד - מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא.

אין בכוונתי לפרש כאן כל אחד ואחד מהביטויים הללו; אבל דבר אחד בולט לעין ולאוזן. כל המרכיבים של "מורא אב ואם" לפי הגמרא הם מה שאנחנו היום מבינים אותם כמתן כבוד - כיבוד הורים; וכל המרכיבים של "כיבוד אב ואם" הם ביטויים של מה שאנחנו קוראים היום אהבה. אם כן, כשאנחנו מקיימים את המצווה שבספר ויקרא "אִישׁ אָבִיו וְאִמּוֹ תִּרָאוּ" אנחנו בעצם מכבדים אותם, מפגינים את הכבוד שאנחנו רוחשים כלפיהם; וכשאנחנו מקיימים את הדיבר "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" אנחנו מפגינים את האהבה שאנחנו מרגישים כלפיהם. "כבד את אביך ואת אמך" זה בעצם "אהוב את אביך ואת אמך".

ובמה מתבטאת אהבה זו, לפי המדרש? לא במילים "אני אוהב אותך" ולא במתן נשיקות רבות לאמא כשהיא הולכת ומזדקנת, ולא במשלוח זר פרחים בימי הולדת, ולא בשיחת טלפון חטופה מדי פעם כשיש לכך זמן ופנאי מעיסוקים יותר בוערים! התלמוד אומר:

כיבוד - מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא.

האהבה מתבטאת בכך שאנחנו עוזרים להם לאכול כשקשה להם - מרכישת המצרכים, דרך הכנת הארוחה, ועד להאכלה ממש עם מזלג וכפית. "מלביש ומכסה" - קונה להם בגדים, עוזר להם להתלבש, דואג לקורת גג הולמת. בשבילי מעניין הדבר שבגמרא רש"י מפרש כל מרכיב ומרכיב ב-"מורא", אבל אינו מפרש "כיבוד" בכלל. ההסבר, לדעתי, הוא שבמאה האחת-עשרה במערב אירופה לא נדרשו לקיים "כיבוד אב ואם", כי רוב ההורים מתו בגיל שעדיין יכלו לדאוג לעצמם.

אבל בתלמוד, נכנסים לכל פרט ופרט! אחרי השאלה "איזהו מורא ואיזהו כיבוד?" באה השאלה "מִשֶּׁל מִי?" - מי צריך לשלם עבור כל ההוצאות האלה? - "מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא." האם זה על חשבון הילדים או על חשבון ההורים? לא אלאה אתכם כאן בכל הפרטים, אבל כדאי לכל אחד ואחד מאתנו שנדע שהחומר קיים.

ברצוני להוסיף עוד עניין אחד - ודי. בגמרא נמסר:

בעו מיניה מרב עולא [תלמידיו שאלו את האמורא הבבלי רב עולא], "עד היכן כיבוד אב ואם?"

- זאת אומרת, האם יש גבול לקיום המצוה הזו? אחרי יותר משני עמודים של דיון בנושא, הגמרא מביאה ברייתא הקובעת: "מכבדו בחייו ומכבדו במותו". המצווה הזו של אהבת ההורים אינה מסתיימת עם מותם, עם הסתלקותם מנגד עינינו עלי-אדמות. גם אחרי מותם אנו חייבים לאהוב אותם, והדבר הזה ימצא את ביטויו הבולט ביותר בכיבוד זכרונם לברכה - לומר קדיש בכל תפילה ביום היאהרצייט שלהם, להדליק נר נשמה, לבוא לבית-הכנסת כל פעם שאומרים יזכור. ומי כמו רב הקהילה יודע מה גדול מספר הילדים שאפילו את האהבה הפשוטה הזו לא נותנים להורים. יש שלא אומרים קדיש בכלל אחרי השבעה, יש שבאים לתפילה אחת בשבת שלפני היאהרצייט - לא צריך להגזים! יש שמכבדים את זכרון ההורים ביזכור ביום כיפור בלבד, שהרי בפסח, בשבועות ובסוכות הם עסוקים מדי בדברים אחרים. על פי היהדות, כפי שראינו, אהבה אינה רק דבר שאדם מרגיש בלבו; היא גם מתן ביטוי להרגשה הזו בדרכים מקובלות ומקודשות על-ידי המסורת.

בפעם הבאה שבא לנו להטיף מוסר לילדים ולומר להם "כבד את אביך ואת אמך" בטון מזהיר ומאיים, כדאי שנעלה על דעתנו שלא חייבים במצוה הזו, אלא אנחנו. והם ילמדו מהאופן שאנחנו מקיימים את המצווה הזו כלפי ההורים שלנו, וכך יעשו הם בבוא העת כלפי ההורים שלהם - שיחיו עד למאה ועשרים אמן.

בתלמוד מובא מדרש האומר שכשעם ישראל מכבד את ההורים הקדוש ברוך אומר שהוא מעלה את זה כאילו שהם כיבדו אותו, וכשאין היהודים מכבדים את ההורים הוא אומר "טוב שאיני דר בתוכם שכך היו מתייחסים גם אליי לו דרתי בתוכם". יהי רצון שנזכה לעמוד בהצלחה בקיום מצוות כיבוד הורים גם בחייהם וגם לאחר מכן, כי זוהי תורתנו הקדושה. שבת שלום.

Green Line