Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל
והתנועה המסורתית

Red Line

דברי תורה מלוקטים

Green Line

דבר תורה על פרשת כי-תצא, ה'תשנ"ד, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. פרשת כי-תצא, גדושה דינים. לפי ספר המצוות של רמב"ם יש יותר דינים בפרשה שלנו היום מאשר בכל פרשה אחרת בתורה כולה. אבל היום ברצוני להתמקד בדין אחד בלבד, הדין השני שבפרשה.

הדין הראשון דן בדין "אשת יפת-תואר". לפני כמה שנים הסברתי שהחוק הזה הוא מתירני למדי כדי למנוע מצב יותר גרוע. בימי קדם החייל בשרות צבאי פעיל נחשב למקודש, ואם יקיים יחסי אישות עם אשה בזמן שירותו הפעיל הוא עלול להמיט אסון על הצבא כולו. אנו נזכרים במאמציו הנואשים של דוד המלך לגרום לכך שאוריה החתי יימצא במחיצת אשתו בת-שבע לפחות לילה אחד, והלה מסרב בנימוק שהוא נחשב חייל בשרות פעיל.

אם החייל בזמן מלחמה חייב להתנזר מכל מגע מיני, במצב כזה, עם הנצחון (שלפעמים בא אחרי חודשים של מצור) בעיר המובסת לא תהיה אפילו אשה אחת בטוחה מאונס כדי להשביע את תאוותו הרעבה של איזשהו חייל. בדרך כלל אחרי אונס המוני בא הרג המוני. מצוות התורה, מצות "אשת יפת-תואר" הינה אם כן מבחינת הרע במיעוטו.

התורה מכירה בכך שאין אפשרות למנוע מחייל שירווה את צמאונו המיני מיד עם נפילת האויב. לכן התורה נותנת ביד אחת מה שאינה יכולה למנוע, ולוקחת ביד שנייה: אתה רוצה את יפת-התואר? - בבקשה, אבל לא בתור אנוסה אלא בתור רעיה. אתה חייב לקחת אותה אל תוך ביתך כאשתך, ורק כעבור חודש ימים לתת לה לבחור אם להישאר אצלך אם לאו. סביר להניח שרוב הנשים בחרו להישאר אשה נשואה בעלת זכויות.

על פי חוק ההסתברות גם סביר להניח שהחייל שֶשָבָה אותה כבר היה נשוי לפני המלחמה, וכעת הוא מוצא את עצמו נשוי לשתי נשים - דבר שעד היום הזה מותר לפחות באופן תיאורטי על-פי ההלכה של בני עדות המזרח; ושלא נשכח שרבנו גרשום מאור הגולה לא אסר את הביגמיה על יהודי אשכנז אלא בתחילת בימי הביניים.

חז"ל מאוד אהבו לדרוש סמיכות פרשיות, זאת אומרת להסביר מדוע פרשה אחת באה מיד אחרי פרשה אחרת, במיוחד כשלא נראה שיש קשר רעיוני ביניהם. במקרה שלנו, לא יקשה עלינו להבין את הקשר בין החוק הראשון שבפרשת השבוע לבין החוק השני, שהוא נושא דבר התורה שלי היום.

חייל לקח בשבי "אשת יפת-תואר" כדי לרוות את צמאונו המיני הרגעי הדוחף, ועקב כך נאלץ לקחת אותה הביתה, והיא החליטה להישאר רעיתו, בנוסף על הרעיה הקיימת. לחייל שלנו לשעבר, יש עכשיו שתי נשים. והתורה מצווה:

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:

אל לנו להבין את השימוש במונחים של אשה "אהובה" ואשה "שנואה" כפשוטם. אין הכוונה אלא לאשה אהובה יותר ואשה אהובה פחות. המטרה של החוק ברורה: אדם אינו רשאי למנוע מבנו הבכור את ירושתו רק כיון שהוא הבן של אשתו האהובה פחות. מאוד יכול להיות שהאב רוצה להוריש את כל רכושו לבנו מאשתו האהובה, אבל אסור לו לעשות כן אם הבן של האשה האהובה איננו בנו הבכור.

בימי קדם, בחברה פטריארכלית שכלכלתה מבוססת על חקלאות, וכשכל משפחה ומשפחה מקיימת עצמה מאדמתה הפרטית, זכות הבכורה היתה זכות חשובה ביותר. ראש המשפחה היה אחראי לגורל כל המשפחה, ויכול היה לנתב את דרכה להצלחה בתבונה - או לכשלון בגלל ניהול כושל.

חז"ל אומרים לנו שהאבות קיימו את התורה כולה הרבה לפני מתן תורה בהר סיני. לפי זה, אדם הראשון קיים את התורה כולה, אברהם אבינו קיים את התורה כולה, וכך גם יצחק אבינו וכך גם יעקב אבינו, ויוסף הצדיק ואחיו השבטים, ובניהם ובני בניהם עד למתן תורה במעמד הר סיני. אינני בא להתפלמס על חז"ל חס וחלילה, אבל דבר אחד ברור: את המצווה המופיעה בפרשת כי-תצא, חוק הבן הבכור, הם לא קיימו! לא אדם הראשון קיים, לא אברהם אבינו קיים, לא יצחק אבינו קיים, לא יעקב אבינו קיים, וגם יוסף הצדיק לא קיים.

קודם כל נבדוק את העובדות ולאחר מכן נשתדל לתת הסבר לתופעה.

ניתן להמשיך את הדוגמאות. שושלת בית דוד משבט יהודה מתייחסת לפרץ הבן הצעיר של יהודה מאת תמר. אפרים יורש את יוסף ולא מנשה הבכור. רק מפאת חוסר הזמן אני מפסיק את הרצאת העובדות היבשות.

ונשאלת השאלה: מדוע האבות נישלו את הבן הבכור הטבעי, והבכירו את בנם הקטן? לי נדמה, שיועיל הדבר אם נבדוק כל מקרה ומקרה.

שימו-נא לב, שהיד המכוונת בנישולו של ישמעאל היא זו של שרה. התורה מספרת, בפרשת וירא (שאותה נקרא גם בראש השנה בעוד כשבועיים) ששרה היתה עדה למקרה:

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק:

מה ראתה שרה שהיה כל כך חמור בעיניה שהיא דורשת את סילוקו של ישמעאל מהבית, מהמשפחה ומהבכורה? את המלה "מצחק" רש"י מפרש כלשון עבודה זרה, בעקבות מדרש בראשית רבה ושניהם על בסיס דברי רבי עקיבא בתוספתא, מסכת סוטה פרק ו' הלכה ו':

ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק - אין צחוק אלא לשון עבודה זרה.

אם כן, לפי הפירוש הזה, שרה רצתה למנוע שיורשו של אברהם יהיה עובד עבודה זרה, שלא יתנפץ לרסיסים כבר בתחילתו החלום לייסד אומה המאמינה באל אחד; ולכן "לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק".

ומה לגבי עשיו ויעקב? התורה מספרת לנו שעשיו הוא אדום, זאת אומרת עשיו הוא האב המייסד של האומה האדומית. התכונות הבולטות של האדומים במרוצת הדורות היו אלימות לשם אלימות, שוד, הרג, רצח. את התכונות הללו האומה האדומית ירשה מעשיו. ברור כעת מדוע התאמצה כל כך רבקה לדאוג לכך שאחרי שעשיו מכר את בכורתו ליעקב שיצחק יאשר זאת בברכתו. רבקה אמנו רצתה למנוע מצב שבו אחרי מותו של יצחק, גורל האומה יעבור לידי אדם שהוא מרצח ושודד, אדם השש אלי עלימות לשמה, איש ציד שתמיד תליו וקשתו בהישג יד לקטל. היא העדיפה "יַֽעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹֽהָלִֽים" - מי שאיננו הבן הבכור הטבעי.

ומה לגבי נישולו של ראובן והבכרתו של יוסף? לא רחל עשתה זאת, אלא יעקב. בפרשת וישלח מסופר:

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו.

גילוי עריות הוא אחד האיסורים החמורים ביותר, ועל-אחת-כמה-וכמה עם אשת האב. אדם שמסוגל לעשות דבר כזה אינו ראוי להיות המנהיג של אומה שתכונותיה הבולטות ביותר אמורות להיות רוחניות ומוסריות. יעקב אבינו מודע לכך, ובפרשת ויחי, בבואו לברך את בניו לפני מותו, הוא מכריז:

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה:

אם כן, ראובן פסל את עצמו כי עבר את העבירה האיומה של גילוי עריות עם אשת אביו.

מה יוצא לנו מכל זה?

ישמעאל נפסל בגלל שעבד עבודה זרה; עשיו נפסל בגלל שפיכות דמים; ראובן נפסל כיון שגילה ערוות אשת אביו. שלוש העבירות הללו הן שלוש העבירות החמורות ביותר בתורת ישראל. תורתנו תורת חיים היא, ואם אדם חייב לעבור עבירה כדי להציל את חייו - על-פי-תורה שיעשה זאת ללא היסוס וללא פיקפוק! "יעבור ולא ייהרג". רק מקרה אחד יוצא מן הכלל, והוא שאם כדי להציל את חייו אדם צריך לעבור אחד משלושת החטאים הללו - שפיכות דמים, גילוי עריות, או עבודה זרה בפרהסיה (בנוכחות קהל עוין) - אזי עליו לקדש שם שמים ולמות, ולא לחטוא. "ייהרג ולא יעבור!"

כבר הזכרנו את דעת חז"ל שהאבות קיימו את התורה כולה לפני מתן תורה בהר סיני. ואם כן, חריג במיוחד מצוות "הבן הבכור", אפילו אם כעת אנחנו יכולים להבין את התערבות האמהות והאבות כדי למנוע ירושה על-פי דין תורה. לי נדמה, שגם ההתעלמות הזו ממצווה ממצוות התורה היא על דעת התורה עצמה. כדי למנוע מצב שעל-ידי קיום התורה נהרוס את התורה, חז"ל פירשו פסוק בספר תהילים באופן מיוחד. הפסוק אומר

עֵת לַֽעֲשׂוֹת לה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶֽך

והם פירשו את הפסוק מסופו לתחילתו: אם התורה כולה בסכנת הפרה, אזי עת לעשות לשם, אפילו אם המעשה איננו על-פי תורה. תורה המחייבת שפיכות דמים, המתירה גילוי עריות ומעודדת עבודה זרה - תורה כזו איננה לא תורת השם, ולא תורת משה, ולא תורת ישראל. כדי שישמעאל, עשיו וראובן לא יהיו למנהיגי האומה - "עֵת לַֽעֲשׂוֹת לַיהֹוָה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶֽךָ". שרה, רבקה ויעקב עשו מעשה לה' ופעלו.

בחברה שלנו היום שלוש העבירות הללו מאוד נפוצות - וזו לשון המעטה. כמעט ולא עובר יום שלא שומעים בחדשות על עוד מעשה רצח, על עוד פרשה עסיסה של הפקרות מינית, על עוד מקרה של חילול קדשי ישראל.

חז"ל אומרים שגם בזמן בית ראשון היתה שפיכות דמים, היה גילוי עריות והיתה עבודה זרה למכביר - ונענשנו בחורבן וגלות של כשבעים שנה. בבית שני לא כל-כך שפכו דם, לא כל-כך גילו עריות, ולא כל-כך עבדו עבודה זרה - ובכל זאת העונש היה חורבן וגלות של שנות אלפיים. חז"ל אומרים שבחברה של בית שני כן היתה תופעה נפוצה של שנאת חינם, בין איש ובין אחיו ובן גרו. יהי רצון שאפילו אם בעוונותינו הרבים יש בחברתנו יותר מדי שפיכות דמים, יותר מדי גילוי עריות בעזות מצח ותופעה נפוצה של עבודה זרה - בימים גורליים אלה שנשמור את עצמנו משנאת חינם מכל משמר. שבת שלום.

Green Line