Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל
והתנועה המסורתית


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה על פרשת כי-תצא, ה'תשנ"ג, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. פרשת כי-תצא גדושה דינים מדינים שונים, אך נדמה לי שבכל החקיקה שהעולם ידע מעודו רק בפרשתנו מופיע חוק פשוט ביותר המתחשב ברגשותיו של בעל-חיים שאינו מהמין האנושי. בסוף העליה השניה של פרשת השבוע מופיעה מצוות שילוח הקן, והמצווה קובעת שאם ברצוננו לקחת מציפור הרובצת בקן את הביצים, עלינו קודם כול להפריח את האם משם, כדי שהיא לא תהיה נוכחת בשעה שלוקחים ממנה את ביציה. לכאורה, חוק הומני פשוט ביותר. אבל חוק פשוט זה קשור עם אחת הדמויות המסקרנות ביותר של חכמי התלמוד, שהרי החכם הזה הוא האחד והיחיד שמסופר עליו בגלוי שאיבד את אמונתו באלהים ועזב את שמירת המצוות ואת היהדות לחלוטין.

שמו היה אלישע בן אבויה. הוא היה חכם גדול, ראש בית מדרש משלו, והיו לו תלמידים רבים ואפילו חשובים: תלמידו המובהק היה רבי מאיר, שברבות הימים היה לרבו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. כיון שבעולם התורה שבעל-פה התלמידים היו לומדים מפה לאוזן, ניתן לומר בבטחון לא מעט שאת משנתו קיבל רבי יהודה הנשיא מרבי אלישע בן אבויה, דרך רבי מאיר.

תהליך ההתנכרות מהיהדות אצל אלישע בן אבויה מאוד מוכר לנו היום, אך כנראה היה מיוחד במינו בתקופתו הוא. בהתחלה שמו לב שכשהוא קם מעל כסאו בבית המדרש היו נופלות מקיפולי בגדיו מגילות כתובות ביוונית. ברור לנו שאלישע בן אבויה היה מתעניין בפילוסופיה היוונית, ואט-אט הוקסם ממנה.

השלב השני היה תגובתו לכמה אירועים בחיי הסובבים אותו. היה קשר רגשי חזק ביותר בינו לבין תלמידו, רבי מאיר. ביום שבת אחד מתו שני ילדיהם של רבי מאיר ואשתו ברוריה המפורסמת, כנראה ממגפת החולירע. רבי מאיר קיבל את הטרגדיה באופן פילוסופי, הודות לתמיכה העצומה שקיבל מאשתו החכמה. אלישע בן אבויה שאל את עצמו שאלות על הצדק האלוהי, ונפגע בנפשו בגלל כאבו של תלמידו האהוב, מאיר. הוא כנראה הושפע מהגישה הפילוסופית של חכמי יוון, כמו אפלטון ואריסטו, שבמובן האמיתי של המושג היו אתאיסיים (אף על פי שלא היו מגדירים את עצמם כך).

הפילוסופיה היוונית לא ייחסה התנהגות מוסרית או צודקת לאלים או לעולם. המקריות שולטת בכול אצלם. הפילוסוף היווני היה אומר ששני בניו של מאיר מתו כי מתו; רק יהודי מאמין צריך להתייסר בשאלה הכואבת "איך אלהים יכול לעשות דבר כזה?" ואלישע לא מצא תשובות. הוא היה תקוע בין שני עולמות. הוא כבר נכנס לעולם המוכר לנו, התרבות המערבית, וכעת קשה לו מאוד לדור בכפיפה אחת עם עולם היהדות. לפי המסופר בתלמוד, העניינים הגיעו לשיא ביום אחד כשאלישע בן אבויה וקבוצה של תלמידים וחכמים היו עדים לאירוע מבהיל. כשהם הולכים בדרך, הם רואים אב ובנו. האב מבחין בצמרת האילן בקן ציפורים ואומר לבנו לטפס למעלה ולהביא את הבצים מן הקן. הבן מקיים את מצוות האב ומטפס כלפי מעלה; ואז הוא מקיים את מצוות שילוח הקן ומפריח את הציפור האם. הוא אוסף את הביצים ומתחיל לרדת. בחצי הדרך הוא מאבד את שיווי משקלו, נופל מן האילן ונהרג במקום.

מלבד הטרגדיה האנושית, יש כאן בעיה עצומה בשביל מחשבת ישראל, והחכמים שהיו עדים למקרה ידעו זאת היטב. הבן קיים שתי מצוות: כיבוד אב ואם ושילוח הקן - ושכרו על כך מוות. יתירה מזו, לגבי שתי המצוות האלה נאמר במפורש בתורה שמי שמקיים אותן זוכה לאריכות ימים. לגבי כיבוד אב ואם ההבטחה מוכרת וידועה, ואילו היום קראנו מן התורה לגבי שילוח הקן "למען ייטב לך והארכת ימים". היכן אריכות הימים של אותו בן מסכן?

שאר החכמים דברו על כך שהתורה איננה מתייחסת לחיי העולם הזה אלא לחיי העולם הבא. אלישע בן אבויה עמד משתומם ואמר ארבע מילים בארמית: "לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּין" - אין צדק בעולם ובכלל אין אֵל שמנהיג את העולם. דרכו נפרדה מהחכמים ומבית המדרש ומהיהדות, ורבי אלישע בן אבויה היה לאַחֵר; וכך מכנים אותו במקורות מאותו רגע: "אַחֵר".

במסגרת דבר התורה, אין האפשרות להפיל שתי ציפורים באבן אחת, ולתאר גם את התגובה של עולם החכמים לשמד של אלישע בן אבויה וגם את תשובתם לשאלה שהוא עורר. העניין השני, האמונה באל ובצדק האלוהי, צריך להמתין להזדמנות אחרת. היום ברצוני להתייחס לשאלה הראשונה, שהיא אש הבוערת בעצמותינו לא פחות. איך מתייחסת היהדות המאמינה ליהודים שאינם מאמינים? שהרי בקהילתנו, בתנועתנו, במדינתו, בעולמנו יש רבבות יהודים המגדירים את עצמם חילוניים, חופשיים, ואתיאסטיים. האם המאבק בממשלה מלפני כמה חודשים בין ש"ס למר"ץ צריך להציע שדעת תורה מתנגדת לחילונים ועושה כל מאמץ לסלק אותם מעמדות השפעה?

ולא היא. ברשותכם, כתשובה אבקש להמשיך ולספר על אלישע בן אבויה ורבי מאיר. האם רבי מאיר התנתק מאלישע? האם התרחק מהשפעתו של אַחֵר? בין היתר, מסופר שיום שבת אחת נפגשו מאיר ואלישע על הכביש הראשי. מאיר, כמובן, ביום שבת היה הולך ברגל, אבל אלישע כבר רוכב על חמור ביום השבת. וכך הם הולכים יחד - האחד ברגל והשני על חמורו. קַשּׁוֹת לאלישע נאמנותו של מאיר וידידותו. הוא מפציר בו להתנתק ממנו, לעזוב אותו לנפשו: הרי הוא כבר כופר בעיקר, אינו מקיים מצוות השבת - מה עוד רוצה רבי מאיר ממנו? ורבי מאיר נדבק לו ואינו מרפה מרבו האהוב. לבסוף אומר לו אלישע שבזמן השיחה שלהם הוא ספר את צעדי חמורו, ולפי החשבון שלו הם הגיעו כבר לגבול תחום השבת. אַחֵר ממשיך הלאה, ואם רבי מאיר ייצמד אליו הוא יחלל שבת. הם נפרדים.

אבל מסופר שהם המשיכו להיפגש עד יום מותו של אלישע. מהתנהגותו של רבי מאיר כלפי אלישע בן אבויה, אנחנו יכולים ללמוד שמי שמגדיר את עצמו חילוני, חופשי או אתיאיסט - יש לו מקום בחברתנו, לא מתנתקים ממנו ומכבדים אותו. ביחסים שבין רבי מאיר ואַחֵר אין שום רמז ליחסים שבין אריה דרעי לשולמית אלוני, לדוגמה. עד כאן לגבי רבי מאיר. אבל יטען הטוען שזאת רק תגובתו האישית של רבי מאיר כלפי אדם אהוב, ושאר החכמים בטח לא התייחסו בסבלנות ובסלחנות לרב שכפר בעיקר, הפך ללא-מאמין ולפורק עול. כדי להביא דבר תורה ארוך זה לכדי סיום, אני מזמין אתכם לעיין במשנה. פרקי אבות הם כמובן מסכת ממסכתות המשנה שערך רבי יהודה הנשיא. מי שמעיין במשנה כ"ה של הפרק הרביעי ימצא דבר מפליא. ומה כתוב שם? "אלישע בן אבויה אומר"! שמו של הכופר לא נמחק מהמשנה, תורתו של המשומד לא סולקה ממנה.

ישראל, אף על פי שפשע, ישראל הוא! שבת שלום!