Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל
והתנועה המסורתית


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה על פרשת שופטים, ה'תש"ס, בקהילת תורת חיים, הרצליה

פרשת השבוע פותחת בהוראה פשוטה ומאוד מתקבלת על הדעת:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ

רש"י מסביר את העניין בבהירות האופיינית לו:

שופטים - דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים - הרודין את העם אחר מצוותם, שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט.

לכל מערכת שיפוטית דרושה מערכת משטרתית לצידה. ואכן, בחברה הריבונית משמשת המערכת השיפוטית-משטרתית תשתית לאירגונה של החברה במתכונת של מדינה. החברה הריבונית, במילים אחרות, מעמידה שופטים לשפוט את העם ושוטרים כדי לכפות על האזרחים את המשמעת של החוקים של המדינה. במשטר רודני אי אפשר, בדרך כלל, לערער על הסמכות השיפוטית, ובמדינה כזו תפעל המשטרה בחופשיות ולפעמים אף באכזריות. אך כאשר המדינה היא דמוקרטית חוזרת הסמכות אל העם, המשפיע על החקיקה והשיפוט, ומרסן את המשטרה, כשיש בכך צורך, דרך מערכת בחירות, הצבעה ונציגות.

עד כאן דיברנו על מערכת משפטית הקשורה למדינה ריבונית. אך אפשר למצוא סממנים של מבנה זהה גם בחברה שאיננה ריבונית ושאיננה מארגנת את פעולותיה באופן קהילתי של מדינה. אפשר להביא כדוגמה מתוך המסורת היהודית - עצם מעצמה ובשר מבשרה - את החצר החסידית. לתת-חברה זו אין סטטוס ריבוני במובן של מדינה, אך יש לה שופטים ושוטרים. השופטים הם פוסקי ההלכה - ובראשם הרבי עצמו - והחברה המכירה בסמכותם של שופטים אלו וסרה למרותם מתפקדת בעצם כמשטרה בשיטה של לחץ חברתי. קשה מאוד לחיות בחצר חסידית ולא לקבל את סמכות הרבי (השופט) ואת הנורמות של החצר (השוטרים).

הדוגמה של החצר החסידית אופיינית לחברה היהודית מכל הסוגים ומכל הגוונים עד לעת האחרונה. לפני כמאתיים וחמישים שנה החלה התמורה הגדולה בחברה היהודית המערבית, והאמנציפציה וקריסת חומות הגטו העמידו את היהודי המודרני הדתי-ליברלי במצב שונה וקשה למדי.

הוא משתייך לחוג או חבורה יהודית מתוך החלטה אישית, אינדיווידואלית, אקזיסטנציאלית, שהרי ערכי העולם המודרני מעבירים לפרט, לשיקולו ולשיפוטו, הרבה תחומים שעליהם הוא המחליט והוא המכריע. החברה המודרנית במהותה מצמצמת בהרבה את כוח השיטור של הלחץ החברתי, בעיקר בתחום הרוחני. במידה רבה בתחום הרוחני בכלל, ובתחום היהדות בפרט, היהודי המודרני הוא הוא הן השופט והן השוטר של עצמו. הוא אינו מוכן לוותר של חופש השיפוט ושיקול הדעת ולהעבירם לאחר: הוא מחליט אם לשאול את רבו שאלה מסויימת אם לאו, והוא גם המחליט אם לקבל את תשובת רבו כתשובה המתקבלת על דעתו אם לאו.

חז"ל ידעו והכירו בקושי שבפניו עומד כל אדם כשהוא צריך להחליט אם לקבל על עצמו התנהגות מגבילה אם לאו. מחד גיסא אך טבעי הוא שרוב בני האדם יבחרו לפרוק מעל עצמם הגבלות בהתנהגותם החופשית לפי רצונם; אבל מאידך גיסא ברור לשכל שלנו שאם כל אחד ואחד עושה מה שהוא רוצה אין אפשרות של קיום חיי חברה תקינים בכלל. זאת הסיבה שהניעה את חז"ל לכלול במסכת אבות של המשנה [פרק ג משנה ב] את האזהרה המפורסמת:

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ.

כל אחד מאתנו מכיר בהבדל המופלא שעובר על התנהגות הנהגים ברגע שמופיע בקרבת מקום רכב משטרתי: באופן פתאומי כולם מאיטים, וכולם נוהגים בנימוס ועל-פי-חוק. וברגע שהנהג חושב שהוא מחוץ לעינה הפקוחה של המשטרה הוא חוזר לנהיגה לפי שיפוט עצמי. היהודי המסורתי (קונסרבטיבי) המודרני הוא בעצם חי מרצון בחברה רוחנית שמעצם טבעה איננה מעמידה שופטים ושוטרים. אם אני מקבל על עצמי מצווה ממצוות התורה אם לאו זאת החלטה המסורה רק לי - ואני גם יודע ששום רכב מהמשטרה השמימית לא יופיע באופק כדי להשפיע על התנהגותי. היהודי הדתי-ליברלי של היום הוא השופט של עצמו והשוטר של עצמו בעת ובעונה אחת. ואפילו רצונו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו משפיע על התנהגותו של האדם רק באותה מידה שמצפונו של האדם מאפשר לו להשפיע. (וכבר אמרו שבימים אלה האלהים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס.)

אם כן, חשוב מאוד שמדי פעם אני אכריח את עצמי לבדוק באיזו מידה אני מתאים את התנהגותי הרוחנית לדרישות המסורת היהודית שהרי יודע אני שאין "שוטרים הרודין את העם... שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט."

אנחנו כבר בחודש אלול, ומחשבותינו כבר פונות אל עבר הימים הנוראים: ראש השנה (שהוא יום הדין) ויום כיפור (שהוא יום הסליחה והכפרה). וכבר בחודש זה אנחנו מנהיגים שלושה מנהגים המשמשים לנו מעין רכב משטרתי - או לפחות תזכורת שעלינו להעמיד לעצמנו מעין רכב משטרה: בסוף התפילה בכל יום חול אנחנו תוקעים בשופר. בסוף התפילה בכל ערב ובכל בוקר אנחנו מוסיפים מזמור כ"ז. ולקראת סוף החודש לפני תפילת שחרית בכל יום חול נאמר סליחות. ושלושת המנהגים האלה משמשים מעין אזהרה כללית ליהודי המסורתי המודרני: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ. שבת שלום.