Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה ביום ב' של ראש השנה ה'תשס"ט, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שנה טובה לכולם - ובמיוחד לרב ארי גליקין שהזמין אותי לשאת היום דבר תורה.

חברים, אין לי ספק שאנחנו חיים בעידן צירי (מלשון ציר) - עידן שבו הכל משתנה מן הקצה אל הקצה ומתפתח למשהו אחר, משהו שונה - כפי שאמרו חז"ל בעניין צירי אחר: "זה נכנס וזה יוצא ואי אתה עומד עליו." בעידנים כאלה, לפעמים מבחינים בשינויים תוך כדי התרחשותם, ולפעמים רק לאחר מעשה מבינים שהעידן היה עידן צירי. ברור לכולם שהשינוי כבר מתרחש במישור המדיני והחברתי, במישור הטכנולוגי, ולדעתי יש כבר סימנים ברורים שהתהליך גם מתרחש במישור הערכי. מאוד יכול להיות שנכדינו יחיו בעולם שמוסכמותיו הבסיסיות תהיינה כאלה שהורינו לא היו מכירים אותן כלל ועיקר. כיון שאנו יהודים מסורתיים, מובן שאין אנו נרתעים מאפשרות של שינוי מבוקר, וכיון שאנו יהודים, פשוט הדבר שאנו אופטימיים. האופטימיות תמיד היתה אחת מתכונותינו הלאומיות, וכך הצלחנו להחזיק מעמד בעולם מתאכזר ועויין במשך כמעט אלפיים שנות גלות והשפלה.

בעידן שבו האמונות במערבולת של שינוי והוויה מחודשת, קל מאוד לאבד את הצפון. דוגמה היא הגישה הרווחת היום, הגורסת שאם יודעים איך נברא העולם, ואם בגבולות שבין שוויץ ולצרפת עושים ניסוי כדי ליצור מחדש את המפץ הגדול בזעיר אנפין, ואם מסוגלים ליצור חיים במבחנה, ואם מחזיקים תחת היד כפתור של השמדת עולם ומלואו - אזי אין מקום לאותה היפותזה שבעבר קראו לה "אלהים" - כפי שהטעים המדען הצרפתי Pierre Simon Laplace לקיסר נפוליאון הראשון: Sire, je n'ai pas eu besoin de cette hypothèse. וכשאין עוד בטחון במציאות האלהים הכל מתחיל להתפרק, וכל יום הוא יום טוב וחג להפקרות ולשליחת הרסן.

אם נישיר מבט על העולם של היום, ניווכח לדעת עד כמה מערך הערכים באמת במערבולת של שינוי דרסטי. בצעירותי, בית-הכנסת תמיד "עלה על גדותיו" בראש השנה וביום כיפור, והיו צריכים לשכור אולמות נוספים בשביל כל המתפללים שמילאו אותם מפה לפה. כשעליתי ארצה, לפני כמעט ארבעים שנה, בתי-הכנסת כבר התלמאו רק ביום כיפור, ושני ימי ראש השנה היו ליום טוב לא שונה מכל יום טוב אחר. הימים הנוראים היו ליום הנורא.

היום, עבור הרוב המכריע של עם ישראל, ראש השנה הוא הזדמנות לחטוף ביקור בזק באנטליה, להשתזף על חוף הים בתל אביב, או לעשות "מנגל" ביערות, בחניונים ובעוד מקומות נופש ובילוי כהנה וכהנה.

הלשכה המרכזית לסטיסטיקה פירסמה לפני כמה ימים שהיום יש בארץ חמישה וחצי מליון יהודים. בעידן הצירי שלנו, רובו של אותם חמישה וחצי מליון יהודים אינו מגיע עוד לבית-הכנסת אפילו ביום כיפור; והמיעוט שאכן נכנס לבית-כנסת בכיפור - מבקר רובם ככולו לכמה דקות בליל כל נדרי או לדקות האחרונות של תפילת נעילה.

אלו עובדות, חברים; ועובדות אלו מצביעות באופן ברור על השינויים המפליגים שחלים במערך הערכי של רוב רובו של עם ישראל בעידן צירי זה. מה שהיה קודש קדשים לפני פחות משבעים שנה, היום הוא דבר נלוז ונדוש. כל זה קורה כי רבים מאוד מעמנו איבדו את היכולת להאמין באלהים. ועל כך יש להצטער מאוד, שהרי יש ויש מקום לאמונה יהודית חזקה באלהים דווקא בעידן הטכנולוגי שלנו.

הבעיה איננה האלהים, אלא תיאור האלהים. כל דור תיאר את הקדוש ברוך הוא לפי תפישותיו; ותיאור גס של מלך זקן ומזוקן, היושב על כסא שמימי רם ונישא, מסובב מלאכי השרת המנגנים אין קץ בנבליהם, ואשר מנהל את ענייני היקום בדיוק כמו שראש ממשלה מנהל ענייני מדינה - תיאור כזה איבד כמעט לחלוטין את אמינותו בעיני הדור החדש. אֵל כזה הוא בעצם אל שנברא בצלם אנוש, והיהדות כמובן מאמינה בהיפך: לא שהאל נברא בצלמנו, אלא שהאדם נברא בצלם אלהים! אי אפשר עוד להציג את האל כמנכ"ל היקום, כיושב ראש הועד הפועל של הנצח, שר-על לבריאותו ופרנסתו של הפרט, וכל שאר צרכי אנוש. אבל לפי מחשבתם המוטעית של בני הדור שלנו, כך הוא באמת האלהים. ואם כך הוא, בשבילם האלהים אינו קיים! ואומנם, כך הוא האלהים ברוב התיאורים שבתפילות שלנו. ואין לך יום שהדבר בולט יותר מאשר ראש השנה, יום שבתפילותינו, אין-ספור פעמים חוזרת המטאפורה של מלך זוכר, כותב, וגוזר גזרות: "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים".

אחד מרגעי השיא בליטורגיקה של הימים הנוראים הוא הפיוט "ונתנה תוקף" שנֹאמר עוד מעט בתפילת מוסף. הפייטן מתאר בלשון ציורית ומרשימה ביותר את עוצמתו המפחידה של יום הדין: האל הכול-יודע מתיישב בדין, ספרי החיים והמוות נפתחים בפניו, תקיעה בשופר גדול מזמינה כל בשר לעמוד למשפט וגזר-דינו יחרוץ את גורלם לחיים ולמוות. "בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון". התמונה מרטיטה ומרגשת את כל מי שבנשמתו נר היהוּדיות עדיין דולק. אבל, מי שמאמין שהמטאפורה המצליחה הזו משקפת איזו מציאות שמימית אמיתית הריהו כופר בעיקר. שהרי מבחינה תיאולוגית אנחנו מאמינים באל שתכונותיו מתוארות בפיוט "יגדל": אין לו דמות הגוף ואינו גוף. ואם אין לו גוף לא ייתכן שבאמת הוא יושב בדין, פותח ספרים, רושם רשומות וחותם עליהן! ברור שהכול חייב להיות משל ומליצה בלבד ולא מציאות!

אך אם התמונה המרשימה שהפייטן מצייר בפיוט "ונתנה תוקף" הינה משל ומליצה בלבד - אז מה "באמת" קורה בימים הנוראים? מה יכולה להיות המשמעות של ראש השנה בשבילנו, בעידן הצירי הזה? אם האֵל אינו "זוכרנו לחיים" באמת, אם אינו "כותבנו לחיים" באמת - מה כן?

ראש השנה מכונה בכמה כינויים במסורת שלנו - ראש השנה, יום תרועה, יום הדין, יום הזכרון, וכֶּסֶּה. הכינוי "כסה" מרמז על כך שראש השנה הוא היחיד מבין חגי ישראל שחל בראש חודש - ביום שהירח מכוסה מעינינו לחלוטין. הוא מכונה ראש השנה, לא זו בלבד שבו מתחילים לספור שנה חדשה, אלא בזה שהוא ראש ושיא לשנה כולה מבחינת משמעות וחשיבות. הוא יום תרועה כי בראש השנה המצווה המעצבת את מהות היום היא התקיעה בשופר. ראש השנה הוא יום הדין כי הוא היום שבו אנו נשפטים. אולם מעל לכל, בכל תפילה ותפילה בראש השנה, אנחנו מכנים את היום הזה "יום הזכרון". אם ייחתם גזר-דיננו ביום כיפור, אזי ניתן לנו ראש השנה להירהור ולמחשבה, לחשבון נפש מעמיק ולבדק הבית הערכי שלנו. כשם שפעם בשנה, ביום כיפור, היהודי חייב לעמוד מול אלהיו ולהצטדק, כך פעם בשנה, בראש השנה, הוא חייב לעמוד מול עצמו ולהצטדק!

הוא חייב לשאול את עצמו שאלות נוקבות. מה אני עושה עם חיי? האם חיי מושתתים על ערכים עמוקים ושורשיים או שמא מושתתים הם על הערך של "תפוס כפי יכולתך"? האם אני חי חיים בעלי משמעות ערכית נצחית או שמא אני חי חיי שעה מבחינת "אכול ושתה כי מחר נמות"? מה באמת חשוב לי בחיים? - הצלחה, פרנסה, תהילה, הישרדות בג'ונגל בכל מחיר, ושכרון תענוגות ההווה? או שמא חשוב לי יותר להיות בן אדם - ישר, הגון, רודף צדק ושלום, ומצליח להעביר ערכים אלה לילדים שלי. האם אני חי חיים יהודיים מלאים, או שמא אני יהודי מבחינה רוחנית רק באותן עתים רחוקות שאני מבקר בבית הכנסת? האם אני משדר לילדים שלי באופן בלתי מודע שכמעט כל עיסוק בחיים יותר חשוב מהשתתפות פעילה במסורת היהודית, או שמא אני משתדל במודע ללמד אותם שרק במסגרת הרוחנית של היהדות המסורתית ניתן לי לחיות חיים מלאי משמעות ערכית? באיזו מידה אנחנו ממלאים את ייעודנו להיות בני אדם, ולא סתם קוף עֵרוֹם שהולך זקוף על שתיים? ראש השנה הוא היום שבו אנחנו זוכרים מה שבאמת חשוב, ודווקא בגלל זה אנחנו תוקעים היום בשופר. התקיעה בשופר מאז ומתמיד באה להתריע, אות שעל השומע להתעורר כדי לקבל פני סכנה כל שהיא או שמשהו בעל משמעות עומד להתרחש, ושעליו להיות ערני, מוכן ומזומן לעמוד במשפט.

בעידן החדש שלנו היהודי שמעמיק במחשבתו אינו עוד מאמין באל שהוא מלך זקן, היושב על כסא שמימי רם ונישא, ואשר משם מנהל את ענייני היקום; אינו עוד מאמין באל שהוא יושב ראש הועד הפועל של נצח נצחים בע"מ, שר-על לבריאותו, לפרנסתו, וכל שאר צרכיו האנושיים; אינו עוד מבין הבנה מילולית את תיאור יום הדין שבפיוט "ונתנה תוקף", אל שיושב על כסאו, מסובב כל מלאכי השרת, שפותח ספרי חיים ומוות.

אם כל זה לא - אז מה כן?

ברור שבמסגרת דבר תורה, שהוא כבר ארוך למדי, אין אפשרות להציג תיאולוגיה שלימה המתאימה לעידן החדש. אבל פטור בלא כלום אי-אפשר.

ולכן, בדחילו ורחימו, אני בא להציע ליהודי שמעמיק במחשבתו איך הוא יכול להחזיק במשמעות הרוחנית של יום הדין בלי להביך את מצפונו. אמת שביום הזה האל יושב בדין, שומע עדות, ומפעיל שיקול דעת - אבל הכלי שבאמצעותו המשפט הזה מתקיים - זה אנחנו! היום האל מעמיד אותנו לדין כי היום כל אחד ואחד מאתנו שופט את עצמו, מעיד על עצמו, ואם לא יְרַמֶה את עצמו יתן פסק-דין אמיתי ממעמקי נשמתו. כשנבין זאת, דברי הפייטן יקבלו ערך מוסף: האצבע אינה מצביעה כלפי מעלה אלא כלפי פנים כשנֹאמר בתפילה: "אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד, וכותב וחותם וסופר ומונה, ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזכרונות, ומאליו ייקרא, וחותם יד כל אדם בו." הנשפט הוא השופט, והאלהים הוא הדין, המשפט, והצדק הצרוף.

ובכן, ימים אלה, ימים של זיכרון ותשובה, ניתנים לנו להירהור ולמאמץ כן לתקן את הטעון תיקון במסכת חיינו. ברור שהיהודי בן זמננו אינו יכול לעמוד כהוגן למשפט כזה - לא בבית מלון, ולא בשיזוף על חוף הים, ולא ב"מנגל" ביערות, ובכל שאר מקומות הנופש והבילוי שבהם נמצא רובו של עם ישראל היום, ואפילו לא בחיק המשפחה. המשפט הזה, חשבון הנפש הזה, בדק הבית הנפשי הזה יכול להתקיים כיאות רק באווירת הקודש השוררת בתוך בית-הכנסת, כי ברוב עם הדרת מלך.

חז"ל אומרים שלקראת שעת תפילת המוספים בראש השנה מידת הדין גוברת. עוד מעט קט ונשמע את התרועה של השופר המכריזה שעלינו להיכנס לדין, להעיד על עצמנו את האמת, כל האמת ורק האמת. יהי רצון שכל אחד ואחד מאתנו יזכה לאותה תפילה שמתווספת בסוף כל תפילת עמידה בימים אלה: "בספר חיים ברכה ושלום ניזכר וניכתב אנחנו וכל בית ישראל - לחיים טובים ולשלום." אמן כן יהי רצון.