Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל

Red Line

דברי תורה מלוקטים

Green Line

דבר תורה ביום א' של ראש השנה ה'תשנ"ג, בקהילת תורת חיים, הרצליה

בשלב זה של התפילה אנחנו עומדים בפני התקיעה בשופר. כפי שכולם יודעים, מלבד בדברי התפילה, אין להפסיק בדיבור מתחילת התקיעות ועד סופן; ולא נגיע לסוף כל התקיעות אלא לקראת סיום התפילה היום. זאת הסיבה שאני מקדים את דבר התורה שלי, כמדי שנה בשנה.

יש תמונה אחת המטילה את רושמה על הימים הנוראים יותר מכל תמונה אחרת: כוונתי לתמונה של ספרים נפתחים והיד הכותבת חורצת גורלות. הדימוי הזה הינו אולי הדימוי המוצלח ביותר בכל הספרות הליטורגית שלנו, והוא משאיר את סימניו בכל מקום. אנחנו מאחלים זה את זה שלשנה טובה ניכתב, אנחנו מוסיפים בתפילות "כותבנו בספר החיים", ועוד דוגמאות כאלה אין ספור ניתן להביא. לפי הדימוי הנפלא הזה של חז"ל - היום יום הדין. היום ייחרץ גורלנו. היום הספרים נפתחים, ודף חלק עומד מוכן ומזומן לנפש כל חי, ומחכה לחתימת ידו. מה ייכתב בעמוד הזה? לאיזה כיוון ייחרץ גורלנו? - לשבט או לחסד? אין ספק שהאחד מקווה לעושר, והשני מתפלל לבריאות, והשלישי מייחל לשלוות הנפש - וכיוצא באלו כתיבות טובות. אך, ידידַי, אין אלה הדברים העומדים להכרעה היום! לפי הדימוי של ספרי החיים והמוות, אין אנחנו נידונים היום לגבי עתידנו החומרני. מה שמונח על כף המאזניים היום הוא גורלנו הרוחני. והגורל הזה ייקבע היום ומחר.

מאוד קשה לאדם המודרני להחליט מה הם המרכיבים הראויים להוויתו הרוחנית. לכשלעצמי, אני הייתי מצביע על שלושה מישורים הקשורים עם מציאותנו כאן ועכשיו, שלדעתי יש לתת עליהם את הדעת בבואנו לכתוב משהו על הדף הפתוח והחלק. בצורה זו או אחרת, עלינו לחשוב על יחסנו לאלהים ולמצוות התורה, עלינו לחשוב על יחסנו לזולת, ועלינו לחשוב על יחסנו לעולם הסובב אותנו בכלל ולארץ ישראל בפרט. שהרי אין ספק שמישורים אלה קובעים במידה גדולה מאוד את הוויתנו הרוחנית.

כל ילד בישראל יודע את שמותיהם של הקולות שמוציא התוקע מהשופר. יש תקיעה, יש שברים, ויש תרועה. דרך אגב, אולי מעניין לציין שבמקרא יש רק שני קולות, התקיעה והתרועה. בימי קדם התקיעה היתה מעין אתרעה, סימן שעל השומע להתעורר כדי לקבל פני סכנה כל שהיא, ושיהיה מוכן לעמוד מולה. קול התרועה, לפי דעת חכמי התלמוד, דומה לקול שאדם מוציא מגרונו כשהוא בצרה גדולה: הוא נאנח והוא בוכה והוא מילל. רמז חשוב מאוד נמצא בכך שהתורה מייחדת את התרועה לראש השנה, והיא מצווה:

יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.

השאלה שהעסיקה את חכמי התלמוד היתה מה היא התרועה הזו, איך בדיוק נשמע הקול הזה? - קול דומה לקול של אדם גונח ונאנח בצרתו? או שמא קול דומה לקול של אדם בוכה באופן בלתי מרוסן על אסון שפקד אותו? חכמי התלמוד החליטו שהתורה מתכוונת לשתי האפשרויות כאחת. והם קבעו שיש לבצע קול התרעה, התקיעה; יש גם לבצע קול של גניחה ואנחה, השברים; וכמו כן, יש לבצע קול של בכי בלתי מרוסן, התרועה; וגם יש לבצע קול של בכי מעורב באנחות, שברים-תרועה.

כל בר-בי-רב מכיר את המושג "שני לוחות הברית"; הוא רואה את צורתם הכפולה מעל ארון הקודש כל פעם שהוא מבקר בבית-הכנסת. עצם הצורה הכפולה הזו מרמזת על שני סוגים כלליים של מצווה. יש מצוות שבין אדם למקום ויש מצוות שבין אדם לחברו. "המקום" כאן, הוא כמובן כינוי של כבוד להקדוש ברוך הוא, שכל העולם כולו מקומו. ולכן, כשמדברים על מצוות שבין אדם למקום הכוונה למצוות שבין אדם לאלהים - מצוות כמו שמירת שבת, הקפדה על כללי כשרות האוכל, ותפילה. דוגמאות של מצוות שבין אדם לחברו הן אהבת הריע ומתן צדקה וגמילות חסדים. וכעת לאחר שחזרנו למולדתנו, יש להוסיף מחדש את הקבוצה השלישית של מצוות שבתורה: מצוות התלויות בארץ, מצוות התלויות בישיבת עם ישראל בארץ ישראל - כמו יובל, ושביעית, והפרשת תרומות ומעשרות.

ומי איננו מודע לכך שיש לפחות שני אופנים שבהם האדם יכול לעבוד את האלהים? אפשר לעבוד אותו מיראה ואפשר לעבוד אותו מאהבה, ואפשר כמובן לעבוד אותו גם כך וגם כך בעת ובעונה אחת. לא בכדי, בימים הנוראים אנחנו פונים לבורא בפניה "אבינו מלכנו" - ביטוי שכולל את האהבה וגם את היראה.

אחד החכמים הבולטים של ימי הביניים היה רב סעדיה גאון. הוא מונה עשרה דברים, שאותם התקיעה בשופר אמורה להזכיר לנו. אין תימה בדבר שניתן לחלק את אותם עשרת הדברים לקבוצות. ניתן לחלק אותם בין אדם למקום, בין אדם לחברו, בין אדם לארץ ישראל; ניתן לחלק אותם גם בין מצוות של יראה לבין מצוות של אהבה.

רב סעדיה גאון מלמד שהתקיעה בשופר אמורה להזכיר לנו את הדברים הבאים.

יוצא איפה, שקול השופר מעלה אסוציאציות מכל הסוגים: התקיעה מתריעה על הליקוי הקיים ביחסים שבין אדם למקום - כמו מלכות האלהים, קבלת עול מלכות שמים. קול השברים, שמצביע כביכול על לב שבור, נובע מאי-קיום תקין של מצוות שבין אדם לחברו, שזה היה עיקר טענתם של נביאי ישראל. התרועה בוכה בכי בלתי מתרסן על מצבו של עם ישראל בארץ ישראל - כפי שמצוות היובל מזכירה. והקול "שברים-תרועה" מקפל בחובו את כל השאר.

וכעת אנו ניגשים לקיים את המצווה העיקרית של היום - לשמוע קול שופר. כל אחד מאתנו מתבקש לתת לקול הזה לחדור אל תוך חדרי לבו כדי לחפש שם את הגחלת של הנשמה היהודית ולהציתה מחדש לאש בוערת. בהצלחה לכולנו!

Green Line