Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה ביום א' של ראש השנה תשנ"ב, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שנה טובה. זה הרבה זמן תחושה לא נוחה בוערת בעצמותי על אש קטנה. בדברי התורה שלי בימים הנוראים ברצוני לעשות אתכם שותפים לתחושה זו. היא גם מצאה ביטוי בדברים שכתבתי ב"מסר", אך עובדה זו רק מרמזת על חשיבות הדברים בעיני. היום קוראים מן התורה איך ששרה אמנו מאלצת את אברהם אבינו לסלק את הגר, יחד עם ישמעאל בנה - בנו האחר של אברהם מן הבית המשפחתי. אין אנו, הקוראים, מסוגלים להשלים עם המוסריות שבמעשה; וגם הפשט מודה בבעיתיות הכרוכה בסיפור, שהרי כתוב "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ". מניעיה המוצהרים של שרה מקשים עלינו עוד יותר: היא ראתה את "בן האמה הזאת" מצחק, ורש"י מוכיח שהמשמעות של המילה "מצחק" מצביעה על ישמעאל כמי שעתיד להיות עובד עבודה זרה, מגלה עריות ורוצח - שלושת החטאים הגדולים ביותר בתהדות. אברהם אבינו עושה את עצמו שותף לגירושם של הגר וישמעאל.

שרה, כנראה, הבחינה אצל ישמעאל רמזים לכך שלא ידבק בדרכי המוסר של אביו; וגם אברהם יודע שבנו יצא לתרבות רעה לכשיגדל; ולכן הוא משתכנע ששרה צודקת: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ". ונקרא היום על כך שהגר וישמעאל תועים במדבר, והגר בוכה מר על מותם הקרב ובא. ואנחנו כועסים: איך אברהם אבינו יעשה דבר כזה?! במקום לגרש אותו למדבר השמם, הרגש המוסרי שלנו דורש שאברהם שלא יחסוך כל מאמץ לחנך את הבחור, הן בדרכי נועם והן באמצעי כפיה שבידי הורה. אם יצליח - יצליח, ואם לאו - לא בו יהיה האשם. יש תמיכה לגישה כזו במדרש. בגמרא, כשדנים על חריצת הדין שבראש השנה, נמסר כך: "אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר, 'כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם`". רש"י מעיר: "באשר הוא שם - לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות. לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים, 'רבונו של עולם! מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר?!` והוא משיבם: 'עכשיו מה הוא - צדיק או רשע?` אמרו לו 'צדיק`. אמר להם: 'לפי מעשיו של עכשיו אני דנו`." אברהם מסלק את הרשע של המחר; הקדוש ברוך הוא מציל את החף-מפשע של היום.

ואנחנו? באיזו גישה אנחנו דוגלים? המוסריות שלנו דומה יותר לזו של אברהם ושרה בתורה מאשר לזו של הקדוש ברוך הוא במדרש. העידן שבו אנו חיים שונה באופן מהותי מכל עידן שקדם, וזאת בגלל שלוש המהפכות שיצרו את העידן המודרני: המהכפה המדעית, המהפכה הטכנולוגית והמהפכה החברתית. אין הגישה של התנועה המסורתית שוללת את המשמעות של העידן החדש, או מתעלמת ממשמעותו. אדרבא ואדרבא, אנחנו מקבלים את המשמעות של המהפכות הללו כעיקרון. יתכן אנחנו בני הדור האחרון שזיקתו לערכי היהדות יונקת באופן טבעי מן העבר. הדור החדש, הנולד אל תוך המערבולת של דפוסי המחשבה והתפישה שהמהפכות יוצרות, הולך ומתנתק מהמורשת הרוחנית של ישראל - מהקהילה, מהתפילה ומהמסורת - הינתקות המתחילה ברגע שהחינוך המודרני, שכאמור מתבסס על המהפכות הללו, מתחיל לתת את אותותיו. ואנחנו מגיבים בחוסר מעש. כאילו שאנחנו חוזים שישמעאל יצא לתרבות רעה - ומשלימים עם זה! אנחנו כביכול מסלקים את "הרשע" של מחר במקום להציל את "הצדיק" של היום. אבל עדיין ניתן ליצור מחדש זיקה משמעותית בין הדור הצעיר לבין מסורת היהדות, אם רק נרצה בכך. חובה זו רובצת עלינו. במכתב שכתבתי לכל חברי הקהילה לקראת ראש השנה התיחסתי לחובה קדושה זו, ואני חוזר עוד פעם על הדברים. כי בנפשנו היא!

עלינו לדאוג לכך שילדינו יהיו חשופים ליותר דברים יהודיים. הואיל וכבר קיימת אצלם רתיעה מכך, פירוש הדבר שצריכים לעשות מאמץ - מאמץ שיתבסס על הרבה שכנוע בדרכי נועם, ובאופן התחלתי יתכן שיכלול מידה מסויימת של כפיה שיש בידי הורה עבור כל דבר שלדעתו חשוב ביותר. ניתן לשער שמידת הרוחניות היהודית שסופג הילד הלומד בבית-ספר ממלכתי רגיל ושאינו הולך לנוע"ם ולמחנה רמה-נוע"ם שואף לאפס. ואם אין חושפים אותו לחוויה מסורתית רוחנית בבית מהיכן ימצא סיפק בידו לאזן את המטען שהוא מקבל מהתרבות הכללית? הרשו לי לומר "דוגרי": סביר להניח שבניו של ילד כזה לא יהיו יהודים מבחינה רוחנית, וזאת אפילו אם ישארו אזרחי מדינת ישראל בעלי לאומיות יהודית. אין כאן תפקיד שניתן להשליך על רבנים, מורים או מדריכים. יש כאן תפקיד להורים באופן מובהק!

על ההורים לחשוף את הילד לחווית היופי שבמסורת גם בבית: הדלקת נרות וקידוש בשבת ובחגים; ביקורים משפחתיים בבית הכנסת לעתים קבועות (ששם התפילה צריכה להיות חוויה); ובכלל, אווירה יהודית-רוחנית בבית. ללא אלה, שום חינוך, שום תנועת נוער, שום חוויה - לא יכולים להשתוות להשפעתם ההדרגתית של החינוך והתרבות הכלליים. אנו יושבים היום בבית-הכנסת רגעים מעטים לפני תקיעת השופר, תקיעת השופר הקוראת לנו לעשות חשבון נפש נוקב ביום הדין. האם בני הדור הבא יושבים לידנו? או שמא חלק מהם תועה בישימון של התרבות המודרנית הצחיחה. אדישותנו גרשה את הנוער שמה. מנהיגינו בתנועה לא התאמצו לחדש את אמיתות היהדות בלבוש שיכול להיות מובן לבני הדור החדש ומקובל עליהם, ולא התאמצו להציג בפניהם גישה לתורה ולמצוות שיכולה להתאים גם לחינוך המדעי-טכנולוגי-חברתי שהם מקבלים.

אנחנו, המבוגרים, בני הדור שהתחנך על הגבול בין העידן התעשייתי לבין העידן הטכנולוגי; ואנחנו אולי יכולים להבין את הערכים של שני העידנים: לא כן בנינו, הזקוקים לטיפוח מסיבי אם לא יפנו עורף לכל היקר לנו מבחינה רוחנית. זאת משימתנו הקדושה. זאת משמעות קול השופר בשבילנו. האידיאולוגיה של תנועתנו דוגלת במיזוג של שתי התרבויות, "הכללית" והיהודית. התרבות הכללית משפיעה בהצלחה מסחררת על בני הדור הצעיר, אך השפעת גישתנו אנו לתרבות ישראל הרוחנית צולעת וחיוורת. הם מצביעים ברגליים. אם אנחנו רוצים שבנינו ובני בנינו יהיו יהודים במובן הרוחני )בנוסף על היותם אזרחי מדינת ישראל( עלינו להשמיט מידינו מדיניות כושלת של "שב ואל-תעשה" ולנקוט במדיניות של "קום עשה": "קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו". ויפה שעה אחת קודם. כתיבה וחתימה טובה - לנו ולבנינו ולבני בנינו.