Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל
והתנועה המסורתית


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה על פרשת ראה, ה'תשנ"ט, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. דברי היום יהיו שונים מהרגלי בעבר. לפעמים תפקידו של הרב אינו מצטמצם בדל"ת אמות של פרשת השבוע. יש לו גם מחוייבות להרחיב ולבסס את מחוייבות הציבור לערכי היהדות בכלל ולייחודיות של תנועתנו בפרט. ואין עיתוי יותר טוב לכך מאשר בשבת פרשת ראה, הפרשה שקראנו מהתורה השבת.

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:

הימים הנוראים כבר מבצבצים באופק, ועלינו לדעת איך לבחור את דרכנו, שהרי החיים מעמידים בפנינו תמיד בחירה בין שתי אופציות: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". איך אנחנו יכולים לעשות בחירה טובה אם אין אנחנו מבינים היטב את העקרונות שעל פיהם אנחנו צריכים לבחור? מה הם העקרונות של התנועה שלנו? במה תנועתנו שונה מזרמים אחרים ביהדות בת-זמננו? מדוע תנועתנו קיימת? מדוע יש לה מתנגדים? בכלל, יהדות מסורתית - מהי?

בכוונתי, עד כמה שהדבר יתאפשר, להקדיש את דברי-התורה שלי עד לראש השנה לנושא החשוב הזה: במה אנחנו דוגלים? הרעיון בא לי במשך השבוע הזה כשקראתי בעיתון מכתב מרב אורתודוכסי מפורסם מאוד ומכובד מאוד. הרב אלכסנדר קרליבך כתב על אודות פסק ההלכה שהוציאה הרבנות הראשית לישראל בקשר עם השאלה האם מותר או אסור לוותר מרצון על שליטת עם ישראל על שטחים בארץ ישראל? במכתבו, הרב קרליבך הביא מפרשים ופוסקים בעבר שדבריהם נוגעים בשאלה זו, כשבראש המתירים (כביכול) רש"י ורמב"ם ובראש האוסרים (כביכול) רמב"ן. ואז הוא מוסיף:

אפילו אם נצא בהנחה שיישוב ארץ ישראל הינו מצווה, לעניות דעתי אין הכרח-ההגיון מחייב הסקה בלתי נמנעת של המסקנה שאסור לוותר על אפילו חלק ממנה. ייתכן שגם מיותר לשאול שמא הרמב"ן - שכתב את אשר כתב לפני שבע מאות שנה - היה עומד על דעתו נוכח בעיותינו היום.

לא הבאתי את דברי הרב קרליבך כדי להיכנס כעת לפולמוס על החזרת שטחים: אני מבקש להצביע על היבט אחד בלבד של דבריו. הוא כותב לא כמו רב אורתודוכסי, אלא כרב מהתנועה המסורתית - בזה שהוא מודה שאם רמב"ן היה חי היום ייתכן שהיה מגיע למסקנות אחרות מאלו שאליהן הוא הגיע לפני שבע מאות שנה. הא לך בסיס אידאולוגי אחד של תנועתנו. הצביעות של חלק מהרבנים האורתודוכסיים מתבטאת בזה שכשהרב קרליבך שואל שאלה כזו בעניין החזרת שטחים השאלה כשרה; כשרב מהתנועה המסורתית שואל שאלה באותה המתכונת בדיוק - לגבי מעמד האשה בקיום המצוות היום (לדוגמה) - השאלה פסולה מעיקרה ויש בה מן האפיקורסיות!

אבל אם אנחנו מחייבים גישה הלכתית, במה אנחנו שונים מהאורתודוקסיה? ואם אנחנו שוללים גישה הלכתית, האם אנחנו שונים מהריפורמה? מה אנחנו?

התנועה המסורתית דוגלת ביהדות הלכתית, ביהדות המבוססת על תורה, תלמוד, מפרשים, פוסקים, מצוות ודינים. בזה אין כל הבדל בינינו לבין אחינו המתקראים דתיים. ובזה אנחנו שונים לחלוטין מהיהדות הריפורמית הקלסית הפוסלת כעיקרון את ההלכה ואת חיוביה.

באמצע המאה השמונה-עשרה, חלו שלוש מהפכות גדולות.

עד לפני כמאתיים וחמישים שנה היתה רק יהדות אחת בלבד בעולם. המהפכה החברתית ילדה את החסידות כמתחרה בעלת עוצמה גדולה מאוד ליהדות המסורתית. המאבק בין תלמידי הבעש"ט לבין תלמידיו של הגאון מווילנה היה משמעותי ביותר. אך המהפכה הצרפתית נתנה ליהודי המערב אמנציפציה - שחרור ויציאה מהגטו - וזה היה אפילו עוד יותר משמעותי. עד אז כל היהודים היו כפופים להלכה. בתוך הגטו - שהיה מדינה בתוך מדינה - מרד אזרחי ובגידה היו נדירים ביותר בדיוק כמו בחברה שלנו. כולם כיבדו את חוק היהדות.

אבל במשך כל אותן מאות השנים הארוכות החכמים היו מודעים לתפקידם כתופסי תורה והלכה, וניהלו את חיי העם תוך שימוש בהלכה כאורגניזם חי, דינמי ומתפתח, המשתנה לפי צרכי הקהילה. ואז יצא היהודי מהגטו והתחיל להיות אזרח בין אזרחים.

היו יהודים שרצו שהיהדות תיראה זהה לתרבות המערב. התזוזה התחילה עם משה מנדלסון, אך כשמגיעים לרבע השני של המאה התשע-עשרה מוצאים אנחנו פילוסופיה חדשה לחלוטין הבאה לשלול מן היהדות את היבטיה התרבותיים והרעיוניים הייחודיים: אין בה כמיהה לשיבת ציון ולימות המשיח; והלכות תפילה, שבת וכשרות עברו בה טרנספורמציה כה גדולה שכמעט ונעלמו לחלוטין. הנה ראשית הריפורמה של אברהם גַּייגֶר וחבריו.

מעשה קיצוני אחד מצד אחד מוליד את חברו מצד שני. קם משה שְׁרַייבֶּר, המוכר לתופסי תורה והלכה בכינוּיוֹ "חתם סופר", ויצר פילוסופיה נגדית, שתמציתה התבטאה באימרתו המפורסמת (והַמַּטְעָה!) "חדש אסור מן התורה" - כאילו שהתורה עצמה אוסרת על כל שינוי והתפתחות. הנה האורתודוכסיה קמה כהתנגדות לריפורמה.

כך נוצר מצב בלתי נסבל. היהודי נאלץ לבחור בין שתי אופציות קיצוניות ביותר. הוא יכול היה לבחור ביהדות מחוסרת יְהוּדִיּוּת, יהדות שאין בה תפילה מסורתית, שאין בה שמירת השבת המסורתית, שאין בה אפילו השפה העברית; או שהוא יכול היה לבחור ביהדות קפואה ומאובנת במתכונת בלתי משתנית לעולם - ישתנו המצבים איך שישתנו! מצב אבסורדי!

עד שבא זכריה פרנקל ז"ל.

משמעות הצעתו היתה פשוטה מאוד: חזרה לנורמליות. יש לכונן יהדות כמו שהכרנו קודם לכן בגטו - יהדות המחייבת אהבת השם, נאמנות לתורה ולמצוות, יהדות הכמהה לשוב לארץ ישראל; יהדות החוזרת לתפיסה הלכתית של חכמי התלמוד ושל הענקים של ימי הביניים שבה ההלכה הינה כלי חי ודינמי המיועד לעיצוב מצוות התורה לנסיבות המשתנות של מקום וזמן. פרנקל דרש מהריפורמים גישה יותר חיובית לערכי היהדות, ומהאורתודוכסים גישה יותר הסטורית להלכה: כך גישתו נקראה "יהדות הסטורית חיובית". כשיהדות זו עברה את האוקינוס האטלנטי והשתרשה באדמת אמריקה היא קיבלה את הכינוי "יהדות קונסרבטיבית" או "שמרנית", שהרי אבותיה המייסדים דאגו לשמירה וקונסרבציה של היהדות המסורתית בעולם החדש - עולם חדש תרתי משמע!

וכעת יהדות זו חזרה הביתה אל ארץ ישראל, וכאן היא מתקראת באופן פשוט ביותר "יהדות מסורתית" - יהדות מהסוג שהיה בעם ישראל באופן מסורתי מדור לדור עד לאמנציפציה. שימו לב איך שחזרנו אל נקודת המוצא. "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". הקללה ביהדות היא קיצוניות - לא רק זו של הריפורמה אלא אף זו של האורתודוכסיה והחרדיות. באופן בסיסי גישתו של הרב קרליבך, שעמה התחלנו, צודקת. הרי היא גישה מסורתית! איך הגישה הזו מתבטאת בפועל? על זה נדבר בשבת אחרת, אם ירצה השם ואם תרצו אתם. שבת שלום!