Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל
ושל התנועה המסורתית

Red Line

דברי תורה מלוקטים

Green Line

דבר תורה בשביעי של פסח ה'תשס"ב, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שלום רב וחג שמח. בעוד דקות מעטות נתחיל באזכרת נשמות, שעה שבה אנו מזכירים את שמותיהם של יקירינו שהלכו לעולמם. הרגע תמיד מרגש במישור האישי. אולם יש מקום להרחיב את הרגש הנפשי גם למישור רחב יותר. נדמה שבשנים האחרונות כמעט ואין חג שאין עמו הכאב שמתלווה אל הרג מרושע ואכזרי. בחג הפסח הזה בלבד נרצחו למעלה מ-50 יהודים, רובם כשהם חוגגים את קדשי החג. הכאב והכעס עצומים, והם מובילים אל עבר ייאוש מסוכן.

ביום הראשון של חול המועד ידיד יקר שלי, רב בתנועה שלנו שאותו אני מוקיר במיוחד, אוהב ומכבד מאוד, פירסם תפילה שהוא חיבר לרגל המצב: המסר העיקרי של אותה התפילה היתה זעקה מרה וקשה מהלב היהודי מבחינת "אלהים! מדוע אתה עושה לנו את זה?!" בתפילתו הרב מתריס כלפי האלהים: "האם כל זה באמת מגיע לנו?!" והוא מביא פסוק מספר משלי:

תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב

- דהיינו הציפיה הממושכת לישועה גורמת לייאוש וספקנות.

איני מקבל את התיאולוגיה שמסתתרת מאחורי הצעקה ההיא, קורעת הלב - תיאולוגיה שמטילה את האחריות לרצח, להריגה, למוות, לכאב ולשכול על הקדוש ברוך הוא. שהרי לפי תפיסה זו, אם איננו מונע את שפיכות הדמים גם הוא אחראי כביכול למותם של כל הנשמות היקרות שקיפחו את חייהם בעיצומו של חג: משתמע מהתפילה ההיא שהאל היה צריך להתערב בנעשה. זה נוגד את דברי המשורר המקראי:

מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב.

וכאמור, אינני מקבל תיאולוגיה זו. האלהים שבו אני מאמין איננו אכזרי ואיננו רוצה בסבלם של בני אדם. האל שבו אני מאמין בוכה כביכול כשבניו בוכים על הכאב של אובדן נפשות. לכן החלטתי לפרוש בפניכם היום את הגישה שלי לסוגיה קשה זו בתקווה שעל-ידי-כך אוכל לתרום משהו לשיכוך הכאב, הכעס והתסכול שהם נחלת הכלל בימים אלה. לרבים יהיה קשה לקבל את דברי, ולאוזנים לא מעטות הם לא ינעמו, שהרי דברי נוגדים הרבה מוסכמות שלימדונו אבותינו. אבל, כפי שתיווכחו לדעת, דעתי מבוססת ומוצקת בדברי חז"ל. ושמא בתחילת המאה העשרים ואחת אנחנו זקוקים לתיאולוגיה חדשה העונה יותר טוב למציאות חיינו. גדולי האמוראים חשבו שלעומת התנאים הם היו כאַין וכאפס. אחד מהם אמר:

אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמור.

ובכל זאת האמוראים תרמו תרומה כבירה להתפתחותה של תורתנו הקדושה. אומנם כן שאנחנו גמדים לעומת הענקים שקדמו לנו, אבל כידוע, גמד שיושב על הכתפיים של ענק רואה יותר טוב מהענק עצמו!

כשהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד

אם כן, איך קורה שיש כל-כך הרבה סבל בְעולם שאמור להיות כולו טוב? בספרו הדגול "מורה נבוכים" (חלק ג', פרק י"ב) רמב"ם מונה שלושה מקורות של סבל בעולם. יש סבל שנגרם על-ידי חוקי הטבע (כגון צונאמי); ויש גם סבל שאנחנו גורמים לעצמנו (על-ידי עישון, סמים, אכילת-יתר וכדומה). ואין זה המקום להרחיב את הדיבור על שני אלה המקורות של הסבל. אבל רמב"ם אומר שיש גם סבל שבני-אדם גורמים לבני-אדם אחרים, וזה מקור הסבל הגדול ביותר שהעולם הזה מכיר.

יותר בהרבה מאסונות טבע, האדם מיסב נזק וסבל לעצמו על-ידי מלחמות, רציחות, רדיפות, עינויים - וקצרה היד לרשום את כל רִשעותו של האדם כלפי הזולת. מיותר לחלוטין לציין שהסבל שנגרם על-ידי מרצחים פלשתינאים מתאבדים הוא מהסוג הזה של סבל שבני-אדם גורמים לבני-אדם אחרים. (ואל-נא נשכח שגם אנחנו מסיבים סבל להם.)

אך נשאלת השאלה הגדולה: אם האלוהים כל-יכול מדוע הוא מרשה לְרָעות כאלה להתרחש בעולם שהוא ברא כולו טוב? רבים בעבר תירצו (ובהווה ממשיכים לתרץ) שאסונות אלה פוקדים אותנו כעונש על מעשים רעים שעשינו (כמו אותו שר בממשלה לפני עשור בשנים שסבר שאסון הרכבת בהבונים נגרם כעונש על חילול שבת). אבל תירוץ זה הוא כלי מחורר שאינו מכיל מים. האם ייתכן לומר שכל מי שנהרג על-ידי האחר הוא מן החוטאים הארורים? האם כל אחד ואחד מששה מיליוני היהודים שנספו בשואה היה חוטא מרושע? חלילה וחס! איזו מחשבה מגעילה! אז, אם הסבל אינו עונש על מעשים רעים מדוע האלהים מרשה מעשי רשעות בעולמו?

גם על שאלה זו רמב"ם נותן תשובה. בספרו ההלכתי הגדול "משנֵה תורה" (הלכות תשובה פרק ה' הלכה א') הוא פוסק כך:

רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו... כלומר, הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע.

ושם (בהלכה ג') הוא ממשיך:

ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה שנאמר: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ - כלומר שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים, כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכל מסור להם.

הבחירה החופשית שניתנת לכל אדם - נוכרים ויהודים כאחד - היא מוחלטת. שהרי אם אין האדם אדון על מעשיו באופן מוחלט אין לו בחירה חופשית ואין טעם להטיל עליו מצוות. האדם יכול למרוד בַציווי האלוהי, והוא יהיה אחראי על בחירתו זו כלפי שמים, אך הקדוש ברוך הוא לא יתערב בהחלטה שלו לעשות את הטוב או את הרע. מכאן ברור שהאדם הוא גם אחראי על התוצאות של המעשה שהוא בוחר לעשות ושגם אחרים עלולים להיפגע ממעשהו הרע בדיוק כפי שהם עשויים להתברך במעשהו הטוב. חז"ל אמרו מפורשות (ברכות ל"ג ע"ב):

הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים.

אומנם ה' הוא כל-יכול, אבל הוא בחר להגביל את כל-יכולתו בדבר אחד חשוב ביותר: הוא נתן לאדם חופש מוחלט לבחור את דרכו, וכפי שאומר רמב"ם "אין מי שיעכב בידו".

כבר בתחילת דרכו האדם גילה שיש ביכולתו להתאכזר עם הזולת, וקין רצח את הבל אחיו. ה' לא מנע את הרצח, וכשקין שאל "השומר אחי אנכי?" ה' הסביר לו את גודל אחריותו על מעשיו:

לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.

ה' אכן מעניש את הרשעים, אבל איננו מונע מהם את יכולתם להרע. היצור שאינו מסוגל לבחור לעשות טוב או לעשות רע לפי בחירתו החופשית איננו ממין האדם.

רעיון זה בא לידי ביטוי במיוחד במה שקראנו היום מן התורה. האם הקדוש ברוך הוא רצה במות המצרים במימי ים סוף? ברור שלא! הרי מוכר היטב המדרש (מגילה י' ע"ב) שלפיו האלהים מונע ממלאכי השרת מלהצטרף לשירת בני ישראל ואומר:

מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!

ועל-כך מעיר רבי אלעזר: "הוא אינו שש" - על מותם. עקשנותו של פרעה ורעת לבו לפי בחירתו החופשית גרמו הן לסבלם של בני ישראל במצרים והן למות חייליו בים סוף. (אומנם יש מרכיב חשוב נוסף בענין זה כשהאלהים מקשה את לב פרעה - התערבות לכאורה בזכות פרעה לבחור את דרכו - אבל אין כאן מקום להאריך בזה, והוא נושא חשוב ביותר בהמשך דברי רמב"ם שהבאתי כבר בפניכם.)

האדם מסוגל לגרום לזולת נזק עצום ונזק זה אינו מוגבל לא בכמות ולא בעוצמה - ומי כעם ישראל יכול להעיד על כך במפגיע! הנזק ההמוני שאדם אחד יכול להמיט על העולם מוגבל אך ורק לרצונו החופשית ולכוח ההרס הטמון באמצעים העומדים לרשותו. הואיל והאדם יכול לגרום נזק לזולתו, באות מפי עליון תורה ומצוות - כולל שבע מצוות דבני נח שבהן מצטווים כל הנוכרים. אם האדם מעוות את דבר האלהים וטוען שהאל מחייבו להרוג באופן אכזרי חפים מפשע, אפילו כשהוא כולל את עצמו בין המתים, הוא רשע מרושע ואין לו חלק לעולם הבא. אבל, אין האלהים מרשה לעצמו למנוע מבעדו את המעשה בלי לפגוע במהות המין האנושי כסוכן חופשי מאדוניו - כפי שהוא לא יכול היה למנוע מעשי זוועה לא מפרעה, ולא מטורקימדה, ולא מהיטלר (ימח שמם), ולא מרשימה ארוכה מאוד של מתאכזרים מרושעים.

ומי מצוּוה למנוע ולהעניש? אני מצוּוֶה, אתה מצוּוֶה, את מצוּוָה. כשהתריס קין בפני האלהים "השומר אחי אנוכי?" השיב לו האלהים "ועוד איך! מֶה עָשִׂיתָ?! קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה!"

רק בני אדם מסוגלים למנוע את מעשיו הרעים של האדם המרושע האחר, ומצווה לעשות כן. בני נח מחויבים לדאוג לעשיית צדק ומשפט, ועל אחת כמה וכמה עם ישראל. באים עלינו להרגנו, ואנחנו חייבים לנקוט בכל האמצעים המותרים לנו על-פי דין תורה למנוע מהם את ההריגה ולעקור אותם, את כליהם ואת שולחיהם מן השורש. אין בדברי אלה נימה פוליטית ואינם באים כדי לשלול פתרון אפשרי אחר. המשמעות של דברי היא רוחנית: החובה הרובצת על כל אחד ואחד למנוע מעשי רשעות. ברבות השנים אנו מבינים שהטרגדיה הגדולה ביותר של השואה היא העובדה שאף אחת מאומות העולם לא הרימה קול או יד כדי למנוע אותה. נדמה לי, ברוך ה', שהאנושות למדה לקח זה (לפחות) מהשואה האיומה שפקדה אותנו באמצע המאה העשרים.

האומה הכבירה עלי אדמות היום יצאה למלחמה נגד רשעים שפגעו בה כדי להענישם וכדי למנוע מהם את האפשרות לחזור על כך. גם אנחנו רשאים וחייבים לעשות כן. "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה". ואם אומה אחת מאומות העולם היתה עומדת מול פרעה מלך מצרים ומאיימת עליו ש"לא ייעשה כן במקומנו" ייתכן מאוד שעם ישראל היה יוצא ממצרים בלי פגיעה במצרי אחד ושאף אחד מחיילי הצבא המצרי לא היה טובע בים.

ומה אנו הנאספים כאן יכולים לעשות כדי להפיג במעט את הכאב ואת התיסכול? אנחנו יכולים לזכור את הנטבחים, להעלות על דל שפתינו את שמם ואת זכרם, שלא ימוש שמם וזכרם מהעולם. בעוד זמן מועט, בשעת הזכרת נשמות, נאמר אזכרה מיוחדת לכל אלה שנרצחו במשך חג הפסח. כעת הגבאים יחלקו בין המתפללים פתקאות ואני מבקש מכל אחד ואחת לקחת מידם פתקה אחת. על כל פתקה רשום שם של מי שקיפח את חייו במשך חג הפסח הזה ואבקש מכל אחד ואחד להקריא לפי התור את השם שכתוב על הפתק שהוא קיבל. ותהא זו נחמה פורתא. ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא יקיים את דברי הנביא במהרה בימינו:

בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר:

Green Line