Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל
והתנועה המסורתית


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה על פרשת ניצבים, ה'תשמ"ט, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. לפני כמה שבתות ייחדתי את דבר התורה שלי לדברים בסיסיים הקשורים עם התנועה שלנו, וההדים היו מעודדים. אם כן, אני בא היום לקיים את אשר הבטחתי בזמנו. אני מקווה שתזכרו את הרקע: מדובר היה במכתב שפורסם בעתונות בשמו של הרב האורתודוקסי אלכסנדר קרליבך, שכתב על אודות פסק ההלכה שהוציאה הרבנות הראשית לישראל בקשר עם השאלה על וויתור מרצון על שטחים בארץ ישראל. במכתבו, הוא הביא מפרשים ופוסקים בעבר שדבריהם נוגעים בשאלה זו. ואז הוא הוסיף:

אפילו אם נצא בהנחה שיישוב ארץ ישראל הינו מצווה, לעניות דעתי אין הכרח-ההגיון מחייב הסקה בלתי נמנעת של המסקנה שאסור לוותר על אפילו חלק ממנה. ייתכן שגם מיותר לשאול שמא הרמב"ן - שכתב את אשר כתב לפני שבע מאות שנה - היה עומד על דעתו נוכח בעיותינו היום.

כפי שאתם יודעים, אני בקשתי אז להצביע על היבט אחד בלבד של דברי הרב, ללא קשר עם הצד הפולמוסי. הדגשתי שהוא כתב לא כמו רב אורתודוקסי, אלא כרב מהתנועה המסורתית - בזה שהוא הודה שאם הרמב"ן היה חי היום ייתכן שהיה מגיע למסקנות אחרות מאלו שאליהן הוא הגיע לפני שבע מאות שנה. הא לך בסיס אידאולוגי אחד של תנועתנו. לפני ימים מספר בשיחת-אגב, אישה בקהילה אמרה לי שאחד מבני משפחתה (כנראה מי שאינו שייך לתנועה) אמר על רבני התנועה שלנו "אבל הם מחדשים דינים חדשים לחלוטין!" בטח שהאומר התכוון לגנאי, אך אני רואה את הדברים לשבח. הבה נסביר מדוע. אנחנו דוגלים ביהדות הלכתית, המבוססת על תורה, תלמוד, מפרשים, פוסקים, מצוות ודינים. בזה אין כל הבדל בינינו לבין אחינו המתקראים דתיים. ובזה אנחנו שונים לחלוטין מהיהדות הריפורמית הפוסלת כעיקרון את ההלכה ואת חיוביה.

אז היכן ההבדל בינינו לבין הדתיים והחרדים? לפני כחודש אני הסברתי שהריפורמה היתה תגובה לאמנציפציה, שהאורתודוקסיה היתה תגובה לריפורמה, ושהיהדות המסורתית היתה תגובה לשתיהן. הסברתי שעד למהפכה הצרפתית היתה רק יהדות אחת בעולם, ושכל היהודים היו כפופים להלכה. אבל במשך כל אותן מאות השנים החכמים היו מודעים לתפקידם כתופסי תורה והלכה, וניהלו את חיי העם תוך שימוש בהלכה כדבר חי ודינמי, המשתנה לפי צרכי הקהילה. הרב זכריה פרנקל הציע חזרה לנורמליות. הוא כונן יהדות המחייבת נאמנות לתורה ולמצוות, והחוזרת לתפיסה הלכתית של חכמי התלמוד ושל ימי הביניים, שבה ההלכה הינה כלי דינמי ומתפתח, המיועד לעיצוב מצוות התורה לנסיבות המשתנות של מקום וזמן. לא כמו האורתודוקסיה החדשה שאסרה על כל חידוש נוסף בהלכה, ועל-ידי-כך יצרה יהדות מאובנת במתכונת בלתי משתנית לעולם - ישתנו המצבים איך שישתנו!

כל זה כבר הסברנו בדבר-התורה הקודם. וכעת לעצם השאלה המייחדת אותנו: האם ההלכה מתפתחת או נקבעה לדורות כבלתי משתנית? שיש לחכמי ישראל הזכות והחובה לחדש חידושים בהלכה מתברר היטב בפרשת השבוע. את עיקר הדברים כתבתי בדף של התנועה, "עיוני שבת", אך הואיל והנושא כל-כך חשוב ולא כולם קוראים "עיוני שבת" אני חוזר עליהם בעל-פה.

בפרשה השבת, בנאום בעל עוצמה ריטורית מעין כמותה, משה רבינו מזהיר את העם על מה שיקרה אם לא ישמור אמונים לברית שנכרתה בינו לבין אלהיו - אבדן הארץ וגלות ממושכת.

אולם, העוצמה הכובשת של הריטוריקה יכולה להעלים מעינינו בעיה קשה שהברית טומנת בחובה לשומריה. התורה היא הביטוי המציאותי של הברית, והיא מן השמים. האם פירוש הדבר שהברית הזאת על כל תנאיה, שהם המצוות המעשיות, לעולם לא תשתנה? ברור שמשה רואה את הברית בתוקף גם בעתיד הרחוק מאוד, כי הוא מדבר על "הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם" בסוף הגלות הארוכה והמרה. מותר לשאול איך הם, "בניכם אשר יקומו מאחריכם", יקיימו את דרישות הברית בתקופה כה מאוחרת ושונה? אם התורה ניתנה "מן השמים" איך יוכלו לקיים את דרישותיה, המתבססות על הנחות יסוד חברתיות וקיומיות שונות לחלוטין מאלה הקיימות אצל "הדור האחרון"? המצב יהיה שונה ללא היכר! האורתודוקסיה המודרנית לא תראה כאן בעייה: שומרי הברית יתאימו את עצמם לדרישותיה בכל עת ובכל מצב. מה שלא יקרה, לדעתה, הוא שיהיה שינוי בתנאי הברית עצמה. דוגמה טובה לכך אנו רואים בצורת החיים של תושבי מאה שערים היום, שלכאורה אינה מתחשבת בשינויי הזמנים. אבל תגובה מעין זו איננה התגובה של התורה עצמה! כבר בפרשת שופטים הכתוב בונה "מנגנון מתעדכן" אל תוך המערכת. שם קראנו:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ [יקשה עליך] דָבָר לַמִּשְׁפָּט ... וּבָאתָ ... אֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם ... לֹא תָסוּר מִן־הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:

אם כן, עיצוב פרטי הברית לפי המצב הקיומי והנסיבות של כל דור ודור נמסרה "מן השמים" באופן בלעדי לחכמי הדורות. כך גם הבינו חכמי התלמוד את הביטוי בפרשתנו "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא": התורה היתה "מן השמים" אך כעת "לא בשמים היא". עיקרון הלכתי זה נקבע מפורשות בעקבות הדיון על "תנורו של עכנאי", במסכת בבא במציעא, כשה' מודה כביכול שלא הוא קובע הלכה מהי, אלא חכמי ישראל קובעים הלכה. על הביטוי "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם" העירו חז"ל "ואם ריק הוא - מכם הוא!" אם נראית התורה לבני הדור כדבר ריק - מכם, חכמים, הבושה הזו! המעמד של הדור לעומת דורות קודמים איננו פונקציה! - "יפתח בדורו כשמואל בדורו".

אם התורה נָתְנָה בידי חכמי ישראל כלי כל-כך חשוב לעדכן בו את ההלכה לפי הנסיבות המשתנות, חובה עליהם להשתמש בכלי חשוב זה. יכולתי להביא דוגמאות אין-ספור, אך אביא דוגמה אחת בלבד - מתוך קובץ פסקי ההלכה של כנסת הרבנים בישראל לשנה זו שהתפרסם לאחרונה. חכמי התנועה נשאלו האם מותר היום שאשה תעלה לקרוא מן התורה? התשובה של החכמים ארוכה ומנומקת היטב מבחינה הלכתית, אך נקודת המוצא ונקודת הסיום הן אותה הנקודה. בברייתא המובאת בגמרא, מסכת מגילה, נמסר מפורשות:

הכל עולים למניין שבעה [שבעת הקוראים בתורה בשבת], אפילו אשה.

האיסור שנהג במשך הרבה דורות שאין אשה קוראת בתורה היה מבוסס על המשכה של הברייתא:

אבל אשה לא תקרא מפני כבוד הציבור.

בתקופה שהעולים לתורה קראו בעצמם את הפרשה, הגברים היו מתביישים אם היו צריכים להזמין אשה לקרוא כי לא היה גבר שהיה מסוגל לעשות כן.

וזה מחזיר אותנו לשאלה ששאל הרב קרליבך. וודאי תזכרו שהוא שאל "שמא הרמב"ן - שכתב את אשר כתב לפני שבע מאות שנה - היה עומד על דעתו נוכח בעיותינו היום". גם חכמי תנועתנו שואלים שאלה מאוד דומה: האם התנא של הברייתא, שכתב את אשר כתב לפני אלף ותשעה מאות שנה, היה חוזר על דעתו נוכח נסיבות חדשות היום? האם עדיין גנאי הוא לגברים שאשה תקרא מן התורה, שהרי זאת הסיבה היחידה לאיסור על פי הברייתא. אין פלא שחכמינו מהתנועה פוסקים להיתר! רק מי שחושב שהיום אנחנו חייבים להמשיך לקיים את אורח החיים של תקופת המשנה היה פוסק אחרת - אבל לו אין מקום בתנועתנו, מקומו במעין מאה שערים חדשה. צריכים אמונה ורצון בלבד:

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד - בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ:

אם אנחנו נאמנים לתורת חיים מחוייבים אנו לעשותו, עד שהתורה הופכת למציאות בעלת משמעות מחייבת גם לדור הזה במקום הזה. שבת שלום.