Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה על פרשת יתרו, ה'תשס"א, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. היום קראנו מן התורה את עשרת הדברות, ובתוכם את הדיבר החמישי שעניינו השבת. לדעתי הצנועה, קשה יהיה למצוא מרכיב בין מרכיביה השונים של היהדות שהוא חשוב כמו השבת; אך גם שהוא שנוי במחלוקת כמו עניין שמירת השבת. לא הסתרתי אף פעם את דעתי הנחרצת שאם חברי התנועה שלנו לא יפלסו לעצמם מסילה בחזרה אל השבת כאחד העיקרים של היהדות של ימינו - הם ימצאו את עצמם בעתיד הלא כל-כך רחוק חברים בתנועה שיש לה עבר ואין לה הווה. אבל אינני בא בפניכם היום כדי להטיף מוסר, כדי לשדל אתכם לחזור בתשובה, כביכול, ולשמור את שבתכם על כל פרטיה ודקדוקיה כפי ששמרוה זקנינו לפנינו. אני בא היום כדי לפרוס בפניכם את רוחה של השבת, כפי שאני מבין אותה, בתקווה שמישהו מן השומעים יתעניין בדברי וירצה להתקרב יותר לרוחה האמיתית של השבת. ואם אמנם כך יהיה - יהיה זה שכרי על כל עמלי.

יש דברים שעם ישראל נתן לאנושות כולה. לדעתי, אחרי האמונה באל אחד באה השבת כתרומתנו החשובה ביותר למין האנושי. המשמעות של יום השבת ברורה כבר מתחילת התורה, וכתובה לנו באותם הפסוקים שאנחנו אומרים כל פעם שאנחנו מקדשים בכל ליל שבת. בקטע המתחיל "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם", הכתוב משתמש בשלושה פעלים כדי לתאר את החשיבות של היום.

נדמה לי שכאן פרוסים בפנינו שלושת המרכיבים של קיסמה של השבת: שביתה, ברכה וקדושה - וַיִּשְׁבֹּת, וַיְבָרֶךְ, וַיְקַדֵּשׁ. השבת מאופיינת בשלושת הדברים: השביתה ממלאכה ומדברים של חול; הברכה והעונג שנותן לנו יום של שמחה וחדווה; והקדושה שבאה כדי להעלות אותנו דרגה נוספת באותה העלייה המעבירה אותנו מלהיות חיות פרא שהם במקרה גם בני שכל ותבונה, להיותנו בני אדם במלוא מובן המושג.

העניין של שביתה ממלאכה הוא המרכיב המסובך ביותר משלושת המרכיבים האלה, והוא המרכיב המוזכר בתורה שבכתב ובמקרא כולו יותר משני המרכיבים האחרים כאחד, והוא המרכיב הנדון בהרחבה מרחיקת לכת בתורה שבעל-פה - במדרשי ההלכה, במשנה ובשני התלמודים. הוא גם ההיבט המודגש במיוחד במה שקראנו היום מן התורה בעשרת הדיברות: זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. (דרך אגב, שימו לב: "לְקַדְּשׁוֹ" - כדי לקדש אותו, ולא "לקודשו", כפי שמשתבש אצל כמה). "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה." אבל בכל זאת, כיון שהבסיס בתורה שבכתב להרחבה ההלכתית של שביתה ממלאכה אצל חז"ל נמצא בפרשת פקודי שנקרא בעוד כמה שבתות, ברשותכם אבקש לדון בהיבט ההוא בדבר התורה של אותה השבת, והיום להתרכז בעניין החשיבות של השבת ביהדות.

יש שני דברים בתורה המגדירים את ההשתייכות לעם ישראל, ולשניהם מינוח (טרמינולוגיה) זהה. מה שמגדיר את היהודי באופן פיזי הוא המילה, הסרת העורלה; מה שמגדיר את היהודי באופן רוחני הוא השבת. כפי שידוע גם לתינוקות של בית רבן המילה מכונה "ברית המילה". כשהקדוש ברוך הוא נותן לאברהם אבינו את המצווה הזאת הוא אומר לו:

וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם ... זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם:

שתי המילים הנקוטות כאן הן "ברית" ו"אות". ברית, פירושה "הסכם" ואות פירושה "סימן". אם כן, בעברית של היום הפסוק האחרון מדבר על המילה כ"סימן להסכם שביני לביניכם".

גם השבת מכונה "אות" ו"ברית", כפי שידוע גם לתינוקות של בית רבן.

וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם

הזכר המסרב באופן עקרוני להימול או המבקש להסיר סימני ברית המילה מגופו, אינו נחשב כלל כישראל. התורה אומרת:

וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת-בְּרִיתִי הֵפַר.

והתורה נוקטת במונחים כמעט זהים לגבי הברית השנייה, השבת. בפרשת כי תשא כתוב:

אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם ... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם ... כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ.

אם כן, גם המילה וגם השבת, סימנים להסכם שנחתם בין הקדוש ברוך הוא ולבין ישראל: מי שאינו מקיים את הסימן אינו שותף וצד להסכם, הוא מוציא את עצמו מכלל ישראל.

מי שמחלל את ברית המילה אינו נחשב יהודי; כך גם מי שמחלל את ברית השבת. וזאת כוונת המקרא כפשוטו ללא כל פרשנות. חז"ל גם הוסיפו משל. הם ראו את השבת כאות וסימן ליחסים הקיימים בין האומה לבין אלהיה. כמו שהגבר מקדש את האשה ונותן לה טבעת לשם קידושין, כך גם הקדוש ברוך הוא נתן לישראל את השבת במעמד הר סיני. בגמרא, במסכת ביצה דף ט"ז עמוד א' חז"ל דורשים את הפסוק "לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" כך:

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל. לך והודיע אותם!

יש מקום לשאול מדוע השבת תופסת מקום כל-כך חשוב ביהדות, מיד אחרי האמונה באל אחד. לשאלה זו ניתנו הרבה תשובות בעבר, אבל אני בוחר מביניהן אחת, שלפי דעתי מדברת אל לבו של היהודי של ימינו.

המושג הקשה ביותר להבין באמונה היהודית הוא על קיומו של האל ומהות ישותו. איך מבינים שקיימת ישות שאיננה חלק מהיקום הפיזי? השבת היא הדבר הקרוב ביותר לזה, כי היא מקדשת את הזמן. על ידי עיצוב הייחודיות של היום הזה באמצעות דברים שאנחנו עושים בו ולא עושים בו אנחנו יוצרים יש מאין - אנחנו יוצרים ישות ממשית שחיה ונושמת, אך שבכל זאת איינה קיימת באופן פיזי.

ואיזו ישות יפה אנחנו יוצרים! השבת היא נשמתה של היהדות: מי שחי בלי שבת חי ללא שמחה, ללא חדווה וללא עונג - ימיו אפורים ומשעממים. חז"ל אמרו שהשבת היא אחד משישים לעולם הבא, דהיינו שמי ששובת את שבתו כִּדְּבָּעֵי מרגיש בזעיר אנפין את העונג העצום הצפוי לו בעולם הבא, הוא נהנה מגן עדן בעודנו בחיים.

התנא הגדול מכולם, רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, היה גם ידידם של מלכים וקיסרים. מסופר על ביקור שערך אצלו אנטונינוס ידידו, קיסר רומי. הקיסר כל-כך נהנה מן התבשיל שהגיש לו המארח שהוא ביקש ממנו את הרצפט. כעבור זמן, אחרי שחזר לאיטליה, הוא שלח לרבי שהוא ניסה לבשל את התבשיל, אך לא הצליח לתת לו את הטעם הנפלא שהיה לו כשאכלו אצל הרב. רבי יהודה הנשיא השיב לו שאין פלא בדבר, כי היה חסר לו תבלין שנחוץ במיוחד ואשר בלעדיו אין אפשרות שהתבשיל יקבל את טעמו המיוחד: ושם התבלין שבת, ואין הקיסר מסוגל לקנותו ולא בעד כל ההון שבעולם. שבת שלום ומבורך!