Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה לרגל עשרה בטבת ה'תשנ"ד, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. באופן טראגי, ההסטוריה מלמדת אותנו שבמאבק ההסטורי המתמיד בין להישאר מדינה עצמאית לבין כשלון מדיני וצבאי וגלות, עם ישראל תמיד התפלג לשתי קבוצות עיקריות: מחד גיסא קבוצת השלום, שדגלה בפיוס והתקפלות בפני האויב לשם הישרדות; ומאידך גיסא קבוצת המאבק, שדגלה בהתקוממות, מאבק צבאי ובמלחמה. כך היה נגד האשורים, כך היה נגד הבבלים, כך היה נגד היוונים, כך היה נגד הרומאים - ועוד היד נטויה.

בפרק האחרון של ספר מלכים בתנ"ך אנו קוראים על תהליך הגסיסה של ממלכת יהודה, בשנת 587 לפני הספירה. גם כאן, פעלו שתי הקבוצות: מצד אחד המלך, השרים והכוהנים, שדגלו במדיניות של התנגדות לאויב הבבלי, התנגדות שהפכה למרד, ומרד שהפכה למלחמה. ומהצד השני ירמיה הנביא עם חלק קטן מהשרים ומהעם. בזמן המרד נגד הרומאים האומה התפלגה לקבוצה גדולה של קנאים בהנהגת שמעון בר-גיורא ושותפיו, אשר עמדה מול קבוצת השלום והפיוס שבהנהגת רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו. לאחר מעשה, כולם חכמים. היום כל ילד בישראל אמור לדעת שצדקו ירמיהו בזמנו ורבן יוחנן בן זכאי בזמנו. רבן יוחנן בן זכאי היה לגיבור, שלפחות הצליח להציל משהו מהכשלון הצבאי ומהטבח. ירמיה הנביא, לעומתו, דמות טראגית, אדם שראה את כל נבואותיו הקודרות ביותר מתגשמות לנגד עיניו, ואינו מסוגל לעשות ולא מאומה.

אחרי כשלון המלחמה נגד הבבלים, גלה רוב העם לבבל. שם, הגולים קבעו לעצמם ארבעה צומות כדי לסמל את האבל על הממלכה שהיתה ואיננה עוד. במקרא, הצומות האלה מכונות "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי". הכוונה היא לחודשים שבהם הצומות חלים. היום אנו מכנים אותם הצומות לפי התאריכים שבהם הם חלים: צום הרביעי הוא שבעה-עשר בתמוז; צום החמישי הוא תשעה באב; צום השביעי הוא צום גדליה שחל ביום שאחרי ראש השנה; וצום העשירי הוא עשרה בטבת.

האירועים שארבעת הצומות האלה מסמלים הם כך: עשרה בטבת מציין את יום הטלת המצור על ירושלים; שבעה-עשר בתמוז מציין את בקיעת חומות ירושלים על-ידי האויב כעבור כשנה וחצי של מצור; תשעה באב מציין את לכידת העיר בידי האויב ושריפת בית המקדש כעבור שלושה שבועות; וצום גדליה מציין את כיבוי הניצוץ האחרון של שלטון יהודי ביהודה על-ידי רצח גדליה בן אחיקם, שמונה מושל על-ידי הבבלים למשול על מה שנשאר מהעם ביהודה: הוא נרצח על-ידי קנאים משרידי בית-המלוכה היהודאי אחרי שלטון של פחות מחודשיים.

כשחזר העם מגלותו, בימי השלטון הפרסי, בשנת 520 בערך לפני הספירה, שאלו את הנביא זכריה האם עליהם להמשיך ולצום בארבעת הצומות:

הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הַנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?

אין תשובתו של הנביא מובאת בספרו, אבל מעיון מדוקדק במקורות מתקופת בית שני ואחריו אנחנו יכולים לנחש את תשובתו. שהרי רבי אלעזר בן צדוק היה תנא שחי בשלהי הבית השני, ובתלמוד הבבלי, מסכת תענית, דף י"ב עמוד א', אנו קוראים כך:

אמר רבי אלעזר ב"ר צדוק: אני מבני בניו של סנאה בן בנימין, ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו.

אלה שהקשיבו לדברַי עד כה בטח מתחילים לשאול את עצמם מדוע אני מעלה את כל העניין הזה כעת? התשובה היא שהשאלה שנשאל הנביא זכריה אקטואלית גם היום. האם, אחרי קום מדינת ישראל מאשפות הגלות הארוכה; האם אחרי שהצלחנו בחסדי שמים להחזיר עטרה ליושנה ולהקים מחדש שלטון ישראלי בארץ ישראל - האם יש טעם להמשיך ולצום בכל אותם התעניות? יתירה מזו: האם אין טעם לפגם, מעין התעלמות מהישועה הגדולה שנעשתה לנו והתכחשות בה, אם נמשיך לצום על אבדן העצמאות בעידן של עצמאות מדינית? השאלה הזו זהה לשאלה ששאלו את הנביא זכריה: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הַנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?" ומדוע מעלה אני את העניין הזה כעת? - שהרי אתמול חל יום עשרה בטבת, צום העשירי, יום השנה האלפיים וחמש מאות ושבעים ותשעה להטלת המצור על ירושלים בידי הצבא הבבלי הכובש - תחילת הסוף של ממלכת יהודה.

בשנת 1986 נשאל ועד ההלכה של כנסת הרבנים כאן בארץ לגבי היחס של היהודי המסורתי לצום בתשעה באב. שתי תשובות נכתבו, האחת על ידי הרב טוביה פרידמן ז"ל, והשניה על ידי הרב דוד גולינקין, ייבדל לחיים ארוכים. שני המשיבים התייחסו לדילמה של צום בעידן של שמחה. הרב פרידמן פסק שיש לצום בתשעה באב כאות אבל הסטורי, ולא להשלים את הצום אלא להפסיקו אחרי תפילת מנחה כאות הודיה להקב"ה על תקומת ישראל בימינו. תשובה זו לא זכתה להדים רבים בארץ. הרב גולינקין, בדרך חשיבה אחרת לחלוטין, פסק שיש לצום בתשעה באב ולהשלים את הצום כאות אבל הסטורי. את השמחה וההודיה להקב"ה על תקומת ישראל בעידן שלנו יש לבטא על ידי ביטול שלושת הצומות האחרים - עשרה בטבת, שבעה-עשר בתמוז וצום גדליה. (אולי יורשה לי להוסיף כאן הערה פיקנטית. בבדיקה שעשיתי, גיליתי שיום הארבעה ביולי 1776, יום הכרזת העצמאות של ארצות הברית, חל ביום צום שבעה-עשר בתמוז באותה השנה.)

דעתי אני בנדון נוטה לדעתו של הרב גולינקין, עם תוספת אחת חשובה. אין משמעות לא לצום בימים אלה אם אין אנחנו מסבירים לעצמינו ולילדינו על עצם ביטול הצום וסיבותיו. במילים אחרות, יש לזכור ולהזכיר את הימים האלה ואת משמעותם ההסטורית, ולהסביר הסבר היטב מדוע הפסקנו לצום בהם; ולהמשיך ולכבד את צום תשעה באב כמדי דורי דורות. זאת הסיבה שראיתי לנכון להקדיש את דבר התורה שלי היום לעניין צום עשרה בטבת, שחל אתמול - וכמה מבין היושבים כאן היום בעצם ידעו על כך? אוי לדור!

וכדי לסיים בנימה של נחמה ושמחה, אני מבקש להביא את דברי זכריה הנביא.

כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.

ובמקום אחר הוא אומר:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ. כֹּה אָמַר ה': שַׁבְתִּי אֶל-צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַם עִיר-הָאֱמֶת וְהַר-ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם-בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה' צְבָאוֹת.

אמן, כן יהי רצון.