Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


דברי תורה מלוקטים


דבר תורה זה מוקדש לזכרו הנערץ של מורי ורבי
ד"ר נפתלי וידר ז"ל.
שיום האזכרה השביעי שלו חל ביום י' באדר.




דבר תורה על פרשת תצוה, ה'תשס"ה, בקהילת תורת חיים, הרצליה

שבת שלום. פרשת השבוע מתחילה באופן משונה קצת:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

אין פתיחה רגילה כמו "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" אלא ישירות "וְאַתָּה תְּצַוֶּה". אנחנו מניחים שמדובר במשה רבנו, אבל להגיד את האמת, בכל פרשת תצווה שמו של משה אינו מופיע כלל ועיקר. הרב שבתאי הכהן, במאה ה-17, אמר ששמו של משה אינו מופיע בפרשה זו כתגובה על דבריו בפרשה אחרת. אחרי פרשת עגל הזהב הקדוש ברוך הוא מבקש להשמיד את ישראל ולהתחיל מחדש - להצמיח ממשה רבנו עצמו עַם טוב יותר. תגובתו של משה היא התגובה של רועה שמוכן להקריב את עצמו למען הצאן: הוא אומר:

וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם - וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".

פירושו: "אם אתה מוכן לסלוח לישראל - מה טוב; אבל אם לא, אני לא רוצה להיכלל בספר שלך" - התורה כנראה. ועל זה כותב הרב שבתאי הכהן:

מכאן לְמֵדִים אנו כי אסור לו לאדם לקלל את עצמו, שהרי משה רבנו אמר 'מחני נא', מתוך שמסר נפשו עבור כלל ישראל; ואף על פי כן זה עשה רושם שלא ייזכר שמו בפרשה זו.

אבל למעשה, בדיוק ההיפך קרה. אם יש דמות שכל עם ישראל מעריץ במשך כל דורותיו ותלאותיו הרי זו דמותו של משה רבנו. והרב חיים בן עטר, במאה ה-18, המכונה "אור החיים", מפרש את תחילת הפרשה שלנו בדיוק באותו כיון. במקום להבין את הביטוי "ואתה תצווה" במשמעו הפשוט הוא אומר שהמלה "תצווה" כאן דומה למילים כמו צֶוֶת וצַוְתָּא. הוא אומר:

זה מלשון התחברות - שתתחבר עם בני ישראל: בכל אדם מישראל שבכל הדורות יש ניצוץ ממשה רבנו.

עד כאן דבריו. וחכם אחר מוסיף:

לפיכך, 'וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ' של משה רבנו - משום שהוא טמון בלבו של כל אדם מישראל.

והרבי מגור, "השפת אמת" במאה ה-19, סיכם באותה הרוח:

כיוון שמסר משה רבנו את נפשו למען כלל ישראל זכה שיישאר כוחו לתמיד בקרב כלל ישראל.

אבל יש כאן דבר מוזר מאוד. משה זוכה להיות הגיבור של ישראל מכל הזמנים כפי שנרמז בפרשת תצווה לפי הפירושים הללו. אבל הוא זוכה בכך בגלל עמידתו האיתנה למען ישראל אחרי פרשת העגל. ופרשת העגל באה רק בפרשה הבאה, פרשת כי-תשא! איך נסביר שמשה מקבל כביכול שכר בפרשת תצווה על מעשה שטרם עשה?

לפי דעת רוב המפרשים התשובה פשוטה, והיא מתגלמת בביטוי "אין מוקדם ומאוחר בתורה". זאת אומרת, שאין רצף הדברים המובאים בתורה תמיד לפי הסדר הכרונולוגי. לפי דעה זו פרשת העגל, שעליה נלמד בשבת הבאה, אירעה לפני פרשת תצווה - ובעצם גם לפני פרשת תרומה שקראנו בשבת שעברה. וכל זה מסתבר מעצם הרעיון שבו דוגלים רבים מאוד מחכמי ישראל בכל הדורות: שהקמת המשכן באה כתגובה על חטא העגל. זאת אומרת, שבתחילה לא התכוון הקדוש ברוך הוא שיעבדו אותו בתוך משכן או מקדש עם שחיטת בעלי חיים: רק כשהוא ראה שעם ישראל אינו מסוגל להבין את אלוהיו באופן מופשט האלהים ציווה על הקמת המשכן.

בספרו הדגול על תורה מן השמים, הרב אברהם יהושע השל ז"ל מתאר את קרב האיתנים בנושא הזה שהתנהל בין רבי ישמעאל לבין רבי עקיבא. רבי עקיבא דוגל ברעיון שיש ערך ייחודי ונצחי במשכן ובעבודתו - הקרבת קרבנות הן במשכן, הן בבית המקדש שנחרב והן בבית המקדש העתידי לכשייבנה. לעומתו טוען רבי ישמעאל שהקדוש ברוך הוא מוותר לישראל ומצווה על הקמת המשכן רק כשהוא נוכח לדעת שאין העם הזה מוכן עדיין לעבודת השם המופשטת - עבודה שבלב; ורק בגלל הפשע הנורא של עגל הזהב הוא מרשה את הקמת המשכן והקרבת קרבנות וכל סדר העבודה - עד שיבוא יום שבני ישראל יהיו מתוחכמים דיים כדי לעבוד אותו בלי כל זה.

גם אלף שנה אחרי רבי ישמעאל אחד החכמים הגדולים מכל הזמנים נותן ביטוי מחודש לרעיון זה. רמב"ם בספרו "מורה נבוכים" גם מסביר שעבודת הקרבנות היתה הוראת שעה בלבד בגלל קוצר יכולתו של עם ישראל דאז לעבוד את השם בלי קרבנות וכל הטקסים של עבודת הקודש.

אבל, כידוע, דעתו של רבי עקיבא התגברה על דעתו של רבי ישמעאל, ואפילו אחרי חורבן הבית במשך כמעט אלפיים שנה עם ישראל התפלל באופן תדיר שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ושיחזרו כוהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם ושכל עם ישראל יעלה לחצרות השם בירושלים "וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ, תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם."

פרשת תצווה כולה מתעסקת הן בהקמת המשכן והן בעבודה שיעבדו בו. ואני בטוח שרבים וטובים כשקוראים פרשת תרומה ופרשת תצווה שואלים את עצמם: "מה לי ולכל העניין הזה?" הרי התרחקנו כמו שנות אור מעצם הרעיון שראוי ונאה לעבוד את השם על-ידי הקרבת קרבנות. ושמא בדור שלנו הגענו סוף סוף למצב ביניים: כפי שאמרתי, רובו של עם ישראל - אפילו אלה שממשיכים להתפלל להחזרת עבודת הקרבנות על כנה - אינו רוצה באמת לחזור לעבודת האלהים באמצעות שחיטת בהמות, חיות ועופות ושריפתם על המזבח. אמרתי שהגענו למצב ביניים שהרי כולנו עדיין זקוקים למקדש, ולא בכדי במסורת שלנו אנחנו מכנים בית כנסת "מקדש מעט". עם ישראל עדיין מייחל לבניית בית מקדש במהרה בימינו, אבל אינו מייחל לעבודת הקרבנות.

הסידור שלנו, "ואני תפילתי", משקף את ההתפתחות הזו. בהרבה מקומות הוא שומר על הבקשה לבניין בית המקדש אבל משמיט כל בקשה להחזרת הקרבנות. בסידור יש הסברים מלאים על ההתפתחות הזו ומאוד כדאי מדי פעם לקרוא את ההסברים הללו כדי להעמיק הבנה וכוונה.

וכמובן ישאל השואל: אם אנחנו רוצים בבנין בית המקדש ואין אנחנו חפצים בחידוש עבודת הקרבנות - איך נעבוד את השם בבית שלישי לכשייבנה? התשובה הפשוטה היא שאנחנו לא יודעים. עם חורבן בית המקדש היו רבים שכמו רבי אליעזר לא יכלו לתאר לעצמם עבודת האלוהים ללא הקרבת קרבנות, ובכל זאת אט-אט עם ישראל השכיל למלא את המקום הריק עם העבודה שבלב - תפילה וסדרי תפילה. מאוד יתכן שבבוא העת לא נבין באופן מיידי איך אפשר לעבוד את השם בלי סדרי תפילה, אבל עם ישראל ישכיל להתעלות לשלב נוסף.

וכל זה מחזיר אותנו לגיבור שלנו, משה רבנו - שאינו מוזכר בכלל בפרשה שקראנו היום. כשדרש משה מפרעה לשחרר את בני ישראל כדי שיעבדו את השם במדבר, פרעה שאל אותו על טיב אותה העבודה. והשיב לו משה רבנו במלים אלה:

וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה [איך] נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה.

יהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ושם נעבוד את האלהים באופן שיצווה עלינו - בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו. שבת שלום ומבורך.