Bet Midrash Virtuali

בית המדרש הוירטואלי

של כנסת הרבנים בישראל


דברי תורה מלוקטים




דבר תורה על פרשת תרומה, ה'תשס"א, בעיוני שבת

שבת שלום. עד כה התורה ציירה בצבעים מרהיבים ביותר את עוצמתו של הקדוש ברוך הוא ואת כול-יכולותו. כך הוא מצטייר בסיפורי ספר שמות עד למתן תורה. לבטח, כל בני ישראל שעברו את החוויות הללו הבינו הבנה מקיפה וחודרת עד עצם מעמקי נשמתם שאלוהי ישראל הוא אלוהי העולם כולו, ושאינו מוגבל לא לעם אחד, לא לארץ אחת, ואף לא לעולם אחד.

רבי אליעזר אומר: מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים [בקריעת ים סוף] מה שלא ראה יחזקאל וישעיה [הנביאים]

ואז בא הציווי המפתיע ביותר בתחילת פרשת תרומה. על בני ישראל לאסוף חומרים יקרי ערך ולתרום אותם לבניית משכן, שהוא מקדש, מעונו של הקדוש ברוך הוא עלי-אדמות.

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם [שמות כה ח]

אך, כפי שיאמר בזמנו שלמה המלך

כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ[מלכים א ח כז]

ולא זו בלבד אלא אף זו: המשכן במרוצת הדורות היה לרועץ ולסכנה רוחנית; ולא המשכן בלבד אלא אף בתי המקדש שבאו במקומו, וחילופי חילופיהם בתי הכנסת בכל הדורות שהם נקראים מקדש מעט. ירמיה הנביא נלחם נגד האמונה הטפלה שהמקדש הוא מקום האלהים עלי-אדמות ומקנה לעם חסינות. העם נפל אל תוך אותה המלכודת הרעיונית שלתוכה נופלים יהודים טובים בכל הדורות שאינם מרחיקים ואינם מעמיקים במחשבתם. ירמיה זועם:

 הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר ... וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ?![ירמיה ז ט-י]

ואף אנחנו מכירים בכך שקו מחשבה זה ממשיך לקונן לו מקום בטוח בלב עמנו עד עצם היום הזה. שהרי מה גדול מספר היהודים, ואפילו בתנועתנו, החושבים שמשמעות האלהים בחייהם מוגבל לדל"ת אמות של בית הכנסת במשך שעה קלה מדי פעם.

עם כל זה שכליאת הרעיון האלוהי בתוך בנין הוא מעשה מגוחך, הרי הוא נחוץ. בכל הזמנים אין רוב העם מסוגל להבין את הרעיון האלוהי בהבנה מופשטת; הוא זקוק לסמלים. הבעיה היא, כמובן, שהוא שוכח שהסמל הוא רק 'אצבע המצביעה אל עבר הדבר האמיתי, ואינו הדבר עצמו'. כל זמן שהאלהים שוכן בתוך המשכן בלבד, כל זמן שהאלהים נמצא 'שם' ולא 'פה', תהיינה בושות גדולות ביותר. פרשת העגל באה אחרי פרשת בניית המקדש, ולא לפניה! ללמדך שאפילו המשכן אינו מְחַסֵּן נגד עבודה זרה. וזאת כל זמן שהוא מוחצן ולא מופנם. ומקור הבעיה הזו בפסוק:

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

מכאן, בהבנה פשוטה, המרחק קטן מאוד עד

הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה [ירמיה ז ד]

בלגלוגו של ירמיה הנביא. העם מתלהב אחרי סמלים ומחליף את הסמל במציאות. חז"ל אמרו שאותו עם שתרם בנדיבות לב למשכן גם תרם בנדיבות לב לעגל!

כך ישראל נתנו זהב לעגל עד שאמר להם די ונדבו זהב למשכן עד שאמר להם די[שמות רבה נ"א ח]

חכמינו ביקשו לפרש את הפסוק שלנו אחרת. פירש האלשיך כך:

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם - לכאורה צריך היה הכתוב לומר "בתוכו", בתוך המקדש; ברם, "בתוכם" מכוון לבני ישראל, שיעשו לי כל אחד מהם מקדש בלבו, מקום להשראת השכינה, כי אז "ושכנתי בתוכם", בתוך לבו של כל אחד מהם.

גדולי החסידים פיתחו את הרעיון הזה. אחד מהם אמר שאדם מישראל צריך להשתדל להכניס קדושה לתוך ביתו הפרטי, שיהיו חיי משפחתו בקדושה, וזה נקרא "מקדש". ובעל הספר "אבני אזל" מוסיף:

במידה שהאדם מישראל מקדש את מעשיו היומיומיים וגורם להשראת השכינה בביתו - בה במידה מתגברת הקדושה והשראת השכינה במקדש: קדושת המקדש תלויה בקדושה השרויה בבתי ישראל.

לי נדמה שאין צורך בפרשנות הזו. הדבר עניין של פיסוק בלבד. "ועשו לי מקדש - ושכנתי בתוכם" - שיעשו לי מקדש בבקשה, אבל בכל זאת "ושכנתי בתוכם" ולא בתוכו. מפינו לאוזנינו. שבת שלום.